הנשיא והעדשה

יום שני 13 באפריל 2009 02:43 מאת: נועם כהן | ניו יורק טיימס

תצלום עיתונות שגרתי של אובמה נהפך לסמל תרבותי שאף מוצג במוזיאונים. מי ייהנה מהרווחים? הצלם, סוכנות הידיעות או האמן שעיבד את התמונה?

עורכי דין ומשפטנים חלוקים בשאלה האם השימוש בתצלום עיתונות כבסיס לפוסטר שכיכב בקמפיין של אובמה הוא בגדר "שימוש הוגן בתצלום" - כזה שמגן על האמן מתביעות על הפרת זכויות היוצרים מצדו של הצלם. איש לא חולק על כך שהתוצר הסופי, פרי עבודתו של שפרד פיירי, בן 39, הוא יצירת אמנות. אבל מה בנוגע לתצלום המקורי, זה שעליו מתבססת היצירה? העניין כולו נתון כעת לבירור משפטי בניו יורק, לאחר שפיירי עצמו פנה לבית המשפט כדי שיכריז שלא הפר את זכויות היוצרים כשהשתמש בתמונה.

מאני גרסייה צילם אותה לפני שלוש שנים לסוכנות הידיעות האמריקאית אי-פי. כעת, אחרי שעיבוד שלה כיכב בפוסטר המפורסם של אובמה (קמפיין "התקווה") ונהפך לאייקון בפני עצמו, היא מוצעת למכירה בגלריה בניו יורק במהדורה מוגבלת של 200 עותקים במחיר של 1,200 דולר לפריט.

גרסייה, צלם פרילנסר בשנות ה-50 לחייו, קיבל משימה שגרתית ב-27 באפריל 2006. סוכנות אי-פי שלחה אותו לצלם מסיבת עיתונאים של כוכב הקולנוע ג'ורג' קלוני, שבדיוק שב מביקור במחנה הפליטים בדרפור. אובמה, אז סנאטור זוטר מאילינוי, ליווה את קלוני ונקלט בעדשת המצלמה של גרסייה, כמעט ללא כוונה.

התמונה המקורית של אובמה שצילם גרסייה, לצד כרזת הקמפיין של פיירי. בבירור משפטי (תצלום:אי-פי)

יותר משנה חלפה. פיירי חיפש חומרים לכרזה שהתבקש להכין לקמפיין של הנשיא לעתיד, ובמהלך שיטוט שגרתי בגוגל, נתקל באחת התמונות שצילם גרסייה. לטענתו, כלל לא הבחין באיזה תצלום בחר לבסוף כבסיס לדיוקן שמופיע בכרזה. רק לאחר עבודת בילוש נרחבת, בדיעבד, גילה כי התצלום והכרזה זהים.

בחודש שעבר התארח גרסייה בתוכנית רדיו כדי ללבן את הסוגיה. המנחה שאל אותו: "ראית את הכרזה, נכון? לא הבחנת בכך שזה התצלום שלך?". גרסייה השיב שכלל לא היה ער לקשר בין השניים. "כצלם פרילנס צילמתי בטח אלף תמונות באותו יום בלבד. בזמן העבודה אנחנו מצלמים המון תצלומים בשנה. אני לא זוכר כל תצלום שאני מצלם".

היסטוריה של אייקונים

במאה ה-20 יש אין-ספור דוגמאות לתצלומי חדשות וסרטי וידיאו שסייעו לעורר מהפכות וסיפקו דיוקנאות לשלטי חוצות, אולמות של מוזיאונים וחולצות טריקו. התצלום האייקוני של המהפכן המרקסיסטי צ'ה גווארה הוא דוגמה מצוינת. בדומה לגרסייה, הצלם אלברטו קורדה נשלח ב-1960 לצלם אירוע אחר - טקס אזכרה - שבו צ'ה גווארה כלל לא היה מושא התצלום העיקרי. רק אחרי שהוצא להורג ב-1967 ובעקבות עיבוד של התמונה, לכד התצלום את תשומת לבו של הציבור, ונהפך לסמל בפני עצמו.

"תצלומיהם של אובמה וגווארה חולקים מאפיין איקוני מרכזי: המצולם נושא את מבטו אל השמים, ומאחוריו יש רקע נייטרלי או ריק", אומר מבקר התרבות לוק סנטי. התוצר הסופי, לדבריו, "משחזר מתכונת איקונית מוכחת, שבמערב מזהים אותה בקלות עם ישו". מהתצלום עצמו הוא פחות מתרשם. "אפשר בהחלט להעלות על הדעת שאת התצלום הזה היה מצלם ילד או רובוט או שימפנזה. לאמיתו של דבר, התצלום הוא עניין של מזל הרבה יותר מאשר מרבית התצלומים הגדולים של צלמי העיתונות".

חודשים אחדים לפני שצילם את אובמה, טס גרסייה עם ג'ורג' בוש במטוס הנשיאותי בשליחותה של סוכנות הידיעות רויטרס. מבעד לחלון צפה בוש בהרס שזרעה סופת ההוריקן קטרינה כשקרני השמש משתקפות בפניו. התצלום ספג ביקורת והיה מי שראה בו תעמולה בשירות הנשיא - בשל מראו של בוש המרחף ממעל. עם זאת, כעבור שנה אותו תצלום בדיוק סימל דווקא את הנשיא שאיבד את הקשר עם עמו. נשיא שבמקום לרדת ולבחון את המצב על הקרקע, מביט על הנעשה מגבוה.

תצלומים כמו זה של בוש, אומר סנטי, מזכירים לו את הצלם כ"קשת מיומן היטב, שיורה במהירות העולה על זו של המחשבה, מסתמך על האינסטינקט וההרגל שינחוהו אל ה'בול' בעוד שהמטרה נעה ללא הרף". לדבריו, "אם צלם עיתונות מצלם 1,000 תמונות, קרוב לוודאי ש-983 מביניהן לא שוות מבט נוסף, 16 מודפסות ואחת עולה על כולן".

אמנות או סוכנות?

גרסייה מתייחס לסוגיה באופן דומה, ומדגיש כי אינו אמן. "אני רוצה להימנע מלקרוא לעצמי ‘צלם אמנותי'. נוח לי להיות ‘צלם סוכנות'", הוא אומר. בדומה לצלמי עיתונות רבים הוא מייחס משמעות רבה לאבחנה שבין צילום התמונה לבין עשייתה. "אני לא מצלם תמונות, אני עושה אותן, תוך שימוש בכלים הנדרשים לכך", הוא מוסיף. "יש לי מצלמות יקרות מאוד. יכולתי להעביר את כולן לכיוונון מתוכנת ואוטומטי. זה מה שנקרא ‘צילום תמונה'. אבל אני שולט באורך של העדשה, במהירות ועוד".

ג'יימס דנציגר, שבגלריה שלו נמכרים התדפיסים של אובמה, הוביל את המאמץ לאתר את התצלום המקורי שפיירי השתמש בו. בניגוד לגרסייה, הוא לא חושש להשתמש במלה אמנות כדי לתאר את התצלום. "אין שום דבר מקרי או אוטומטי במה שהוא עושה", הוא אומר. "ההבדל בין מי שמצלם סתם לבין צלם מקצועי הוא בכך שהאחרון נדרש לקבל מאות החלטות. מידת הצמידות של המסגרת, הזווית וההבעה שלכד, ההחלטה לצלם את פניו של אובמה בחדות ואת הדגל האמריקאי מחוץ למיקוד הן החלטות חשובות ביותר". אלא שהמבחן הגדול ביותר של התצלום, לדבריו, הוא התגובה שהוא מעורר.

אן וילקס טקר, אוצרת הצילום במוזיאון לאמנות ביוסטון, קנתה את אחד התדפיסים של אובמה לצד התצלום המקורי של גרסייה. "האם היינו קונים רק את התצלום בלי הכרזה של פיירי?" היא שואלת ומשיבה: "אני לא יודעת".

---

בישראל פסק ביהמ"ש לטובת הצלם

פרשייה מקומית שמזכירה את זו של התמונה של אובמה הסתיימה לפני כחודשיים בפסק דין לטובת הצלם הידוע דוד רובינגר ונגד השימוש שנעשה בתמונה המפורסמת שצילם ב-1967, שבה נראים הצנחנים הכותל.

רובינגר תבע את אתר האינטרנט "וואלה", את הוצאת "הארץ" ואת משרד הפרסום זרמון גולדמן על שימוש שנעשה בתמונתו המפורסמת במודעה שפורסמה ב-TheMarker ובקריקטורה שהתבססה עליה ופורסמה ב"וואלה". במקרה האחרון, הוסיף המאייר איל אילת לתמונה המקורית מטח אבנים מעל דמויותיהם האייקוניות של הצנחנים הנרגשים. הקריקטורה פורסמה באתר בעקבות אירועי השלכת אבנים על שוטרים ישראלים בפברואר 2007 בשערי הר הבית.

בעקבות תביעתו של רובינגר קבע בית משפט השלום בתל אביב, כי הקריקטורה פוגעת בזכויותיו של רובינגר. "הקריקטורה מבזה את תוכנה האומנותי של התמונה כפי שנתכוון האמן ליתן לה כתמונה המשקפת רגע היסטורי מיוחד וחיובי שהושג בלחימה קשה, ומכניסה בה שינוי שעולה עד כדי סילוף ופגימה בה", קבעה השופטת חנה ינון, ועוררה תגובות סוערות בקרב מאיירים וקריקטוריסטים. היא קבעה עוד, שאילת העתיק את התמונה של רובינגר, לא נתן לו קרדיט הולם והפר את זכויות היוצרים שלו ואת זכותו המוסרית על היצירה".

גילי איזיקוביץ

תגיות: ברק אובמה, צילומים