לא רק הצנחנים בוכים

יום שני 09 במרץ 2009 02:53 מאת: נירית אנדרמן

פסק דין שחייב לפצות את דוד רובינגר, בגלל קריקטורה שהתבססה על התצלום הידוע שלו מהכותל, מסעיר קריקטוריסטים בישראל. האם הפסיקה פוגעת בחופש היצירה והאם אמנים שרוצים להתייחס ליצירות קודמות צריכים לחשוש מזימון לבית המשפט?

ב-1919 יצר האמן הצרפתי מרסל דושאן יצירת אמנות מתריסה ובועטת. הוא לקח את מה שנחשב לאחד מסמלי הציור והאמנות המפורסמים ביותר - "מונה ליזה" של לאונרדו דה וינצ'י - ושירבט זקנקן ושפם על פניה של העלמה התמה. כדי להקצין עוד יותר את העקיצה, ואת התרסתו כלפי השמרנות של עולם האמנות ושל החברה המערבית בכלל, הוסיף דושאן מתחת לציור את האותיות "L.H.O.O.Q", שכאשר מבטאים אותן בצרפתית בזו אחר זו, נשמע רצף שנוצר כמו משפט שמשמעותו: "חם לה בתחת".

הוויכוחים בשאלה אם יצירה כזאת היא יצירת אמנות, אמנם פירנסו מאז דיונים רבים, אבל יצירה זו של דושאן עולה על הדעת כמעט מאליה גם כאשר מתבוננים בפסק דין שניתן בחודש שעבר בבית משפט השלום בתל אביב, ומסעיר בימים אלה קריקטוריסטים רבים בישראל. פסק הדין, השופך אור על אזור הדמדומים שבו מתנגש חופש הביטוי והיצירה בהגנה המשפטית לזכויות היוצרים, ניתן בעקבות תביעה שהגיש הצלם זוכה פרס ישראל דוד רובינגר נגד האתר וואלה, משרד הפרסום זרמון גולדמן והוצאת עיתון "הארץ", בעקבות שני מקרים: האחד, פרסום מודעת פרסומת ב"דה מארקר" שבה נעשה שימוש בתצלומו המפורסם של רובינגר, שהנציח את חיילי צה"ל הניצבים נרגשים ליד הכותל המערבי במלחמת ששת הימים; והשני, פרסום קריקטורה באתר וואלה שהתבססה על אותו תצלום.

הקריקטורה של איל אילת שפורסמה באתר וואלה ובגינה הוגשה התביעה של רובינגר

החלק המעניין יותר בפסק הדין מתייחס דווקא למקרה השני, שבו השימוש שנעשה ביצירה המקורית לא היה למטרות מסחריות, אלא לצורך יצירת אמנות חדשה. בקריקטורה, שיצר המאייר איל אילת ופורסמה בוואלה בפברואר 2007, נראים החיילים המוכרים מתצלומו של רובינגר ניצבים ליד הכותל, כשמטר של אבנים ניתך עליהם מלמעלה. הקריקטורה פורסמה בעקבות אירועים אלימים שהתרחשו באותם ימים, ושבמסגרתם השליכו פלסטינים אבנים לעבר שוטרים ישראלים שעמדו בשערי הר הבית, ואלה בתגובה השליכו רימוני הלם ופינו את המתפללים היהודים מרחבת הכותל.

פסק הדין הזה מעלה שאלות רבות: האם במקרה זה עשה אילת שימוש לגיטימי ביצירה קיימת לצרכים אמנותיים, או שמא מדובר בפגיעה חמורה ביצירה המקורית, ברובינגר עצמו ובזכויות היוצרים שיש לו על התצלום המפורסם? האם בעידן הפוסט-מודרני הנוכחי, שבו אזכורים, ציטוטים והתייחסויות ליצירות אחרות כל כך נפוצים בכל כך הרבה תחומי אמנות, יצירת קריקטורה כזאת בכלל יכולה להיחשב עבירה? האם גם דושאן היה נחשב לעבריין לו יצירתו של  דה וינצ'י היתה מוגנת על ידי חוקי זכויות יוצרים בזמן שהוא בחר להשתמש בה לצרכיו? והאם אמנים שרוצים כיום ליצור עבודה המתכתבת עם יצירה אחרת צריכים לחשוש מפני זימון לבית המשפט?

עננה מעל הדמוקרטיה

בחוות דעת שמסר לבית המשפט הפילוסוף פרופ' אסא כשר בעניין הקריקטורה המדוברת, נכתב בין היתר: "הקריקטורה שלפנינו מתפרשת באופן טבעי כלעג לצנחנים הנראים בתמונה. שעה שהם מתגלים בתמונה ברגע של התפעמות, התרגשות חיובית ואולי אף התרוממות הרוח בהקשר ההיסטורי, הם מצטיירים בקריקטורה כמושא של התנכלות, כמטרה של מטר אבנים המכוונות אליהם. יתר על כן, הצנחנים שבתמונה מצטיירים כדמויות תמוהות, כיוון שאין בהתנהגותם דבר וחצי דבר שיעיד על כוונה להתגונן מפני מטר האבנים המתקרב אליהם (...) כיוון שהקריקטורה שלפנינו מעוררת, גם מטבעה וגם בפרטים המסוימים שלה, יחס שלילי כלפי הצנחנים והמעמד שלהם באותה שעה, פרסומה הוא בגדר ‘הפחתת ערך'".

השופטת חנה ינון, שכתבה את פסק הדין, חייבה את האתר וואלה לפצות את רובינגר בסכום של 20 אלף שקל, וקבעה כי אילת העתיק את התמונה של רובינגר, לא נתן לו קרדיט הולם והפר את זכויות היוצרים שלו ואת זכותו המוסרית על היצירה. "הקריקטורה דנן מבזה את תוכנה האמנותי של התמונה, כפי שנתכוון האמן ליתן לה, כתמונה המשקפת רגע היסטורי מיוחד וחיובי שהושג בלחימה קשה, ומכניסה בה שינוי שעולה כדי סילוף ופגימה בה, בכך שהחיילים נראים כשמטר אבנים יורד על ראשם ממיידי אבנים", כתבה השופטת בפסק הדין.

הפסיקה הקפיצה קריקטוריסטים מקומיים והעלתה בהם חשש לפגיעה כואבת בחופש היצירתי שלהם. "מפסק הדין הזה עולה הקריאה: ‘אתם הקריקטוריסטים, דיר בלאק. מעכשיו, תחזיקו את העיפרון שלכם קצר, ובמיוחד תיצמדו למחק'. מדינה נאורה צריכה לתת חופש ביטוי לאמנים שלה, ופסק הדין הזה מעמיד עננה מעל הדמוקרטיה הישראלית", אומר מישל קישקה, חתן פרס דוש לקריקטורה ב-2008. לדבריו, "השימוש הנרחב שנעשה בתצלום של רובינגר כבר הכניס אותו לאיקונוגרפיה הישראלית, ולכן כשמשתמשים בו לאמירה הירואית או ביקורתית, זה לגיטימי; לגיטימי שקריקטורה תוכל לטפל באיקונות ובפרות קדושות. יצירות אמנות מפורסמות כמו ‘האדם החושב', ‘מונה ליזה' ו'גרניקה' - קריקטוריסטים בכל העולם משתמשים בהן יום-יום כדי להעביר מסרים ביקורתיים, והן משמשות ככלי יצירתי נהדר שמאפשר לקורא להבין מיד את מה שאתה רוצה לומר".

הקריקטוריסט שלמה כהן ("ישראל היום") - שגם קריקטורה שלו, שהתבססה על אותו תצלום של רובינגר ופורסמה ב"גלובס", היתה מושא לתביעה של הצלם - גורס כי פסק הדין של השופטת ינון "נובע מחוסר הבנה מוחלט של השאלות מהי אמנות ומהי קריקטורה. קריקטורה, כמו כל יצירת אמנות, היא תמיד אינטרפרטציה. היא תמיד עוסקת בדימויים ובסמלים, ועובדת על זה שהצופה מכיר את מה, או את מי, שאני מצייר. ועל מה נעביר ביקורת אם לא על אייקון או על סמל? התצלום של רובינגר כבר מזמן נהפך לאייקון שמביא רגע נאצל ונהדר, והקריקטורה של אילת מדגישה עד כמה האייקון הזה אבסורדי היום. לכן, הפסיקה הזאת למעשה מחסלת את חופש הביטוי ואת הזכות ליצור כאן סאטירה".

כהן מביא כדוגמה את התצלום ההיסטורי "הנפת הדגל באיוו ג'ימה", שהנציח נחתים אמריקאים מניפים את דגל ארצות הברית באי היפאני איוו ג'ימה בימי מלחמת העולם השנייה - תצלום שזיכה את הצלם ג'ו רוזנטל בפרס פוליצר ונהפך לאייקון בולט בהיסטוריה הלאומית האמריקאית. "אמנים עשו אינסוף פרשנויות לתצלום הזה. כמעט שאין שבוע שלא מופיעה קריקטורה שמשתמשת בתצלום הזה כדי להעיר הערה על ענייני מלחמה, חינוך, פשע ועוד", אומר כהן. "התמונה הזאת נהפכה לסמל, ממש כמו התצלום של רובינגר, והקריקטורה של אילת באה ללעוג לתצלום הזה, או לאיקוניזציה שלו, כפי שיצירות רבות התייחסו לתצלום מאיוו ג'ימה. זכותו של אמן לתת את האינטרפרטציה שלו ליצירות של אחרים - לעתים זה הומאז' ולעתים סאטירה".

נחלת הציבור

ד"ר מיכאל בירנהק מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב קובע כי מדובר בפסק דין "מצער", אך מזכיר שמכיוון שהוא ניתן בבית משפט שלום, אין בכוחו לשמש תקדים מחייב.

"הטעות המשפטית שנפלה כאן, בכל הכבוד, היא אי-מתן משקל מספיק לחופש הביטוי", אומר בירנהק. "לגבי העתקת התצלום של רובינגר צריך היה לקבוע כי מדובר ב'שימוש הוגן'. זו הגנה למשתמשים שקבועה בחוק, ולפיה בית המשפט צריך לאזן בין זכויות היוצר מצד אחד ובין אינטרסים ציבוריים חשובים מצד שני. בקריקטורה של אילת יש ללא ספק ביקורת גם על היצירה של רובינגר וגם ביקורת חברתית כללית, והשימוש שנעשה בה אינו שימוש מסחרי; הוא לא ישפיע על ערך השוק של היצירה המקורית ואינו מהווה לה תחליף. זה מצב קלאסי של שימוש הוגן. למרבה הצער, בפסק הדין אין לכך משקל מספיק".

גם המשפטן ד"ר גיא פסח מהאוניברסיטה העברית בירושלים (שערך יחד עם בירנהק את הספר "יוצרים זכויות", שייצא בקרוב בהוצאת נבו) מסכים כי מדובר בפסיקה המעוררת קשיים: "פסק הדין הזה בעייתי מכיוון שהוא אינו מביא בחשבון שיקולים של חופש ביטוי וחופש יצירה של יוצרים נוספים, העומדים לצד זכותו האישית-מוסרית של רובינגר. יצירות שנהפכו לנחלת הציבור, לאייקונים תרבותיים, מנביעות דרישה חברתית מובנית ולגטימית לעשות בהן שימוש כחלק מהשפה התרבותית שלנו. יצירות תרבותיות, ובפרט אייקונים וסמלים תרבותיים, הם כמו אבני בניין שיוצרים מאוחרים יותר נדרשים להם. בעולם פוסט-מודרניסטי הצורך להשתמש בחומרים קיימים הוא אינהרנטי לסביבה התרבותית, והמקרים הבולטים הם כמובן פארודיה וסאטירה. באמור לעיל אין כדי להפחית ממעמד האינטרסים האישייים של היוצר, אלא כדי למצוא את שביל הזהב בין מכלול האינטרסים שעומדים על הפרק".

נראטיב היוצר הרומנטי והנראטיב הציוני

רובינגר, לעומת זאת, מתנער מההתייחסות לתצלום שלו כאל אייקון. "בשבילי, התצלום הזה אינו אייקון אלא תצלום שלי, שלפני כל שימוש בו צריך לבקש את רשותי", הוא מבהיר. "יש לי כחצי מיליון תצלומים, ועל כל אחד מהם אגן באותה המידה. זה לא אני שיצרתי את האייקון הזה, הציבור הוא שעשה זאת. בעיני, זו פשוט עוד אחת מהיצירות שלי. היו לי כבר הרבה משפטים בגלל שימושים שונים שנעשו בתצלום הזה, בין היתר גם נגד המפלגה של גאולה כהן שהשתמשה בו כסמל למאבק הפוליטי שלה. יש אנשים שלא יגנבו גפרור, אבל תצלום בעיניהם זה הפקר".

ואולם, ד"ר בירנהק מציין נקודה מעניינת נוספת הקשורה בפסק הדין שניתן בחודש שעבר: הייתכן כי שיקולים פטריוטיים ריחפו באולם בית המשפט בתל אביב שבו התקיים הדיון בתביעה זו? "בדיני זכויות יוצרים, פעמים רבות מזהים בפסיקה את ‘נראטיב היוצר הרומנטי', כלומר מראים שבית המשפט חושב לא פעם על היוצר, על יצירתו ועל תהליך היצירה בצורה מאוד רומנטית. משהו כמו בסרט ‘שייקספיר מאוהב'. אבל במקרה הזה, בית המשפט התייחס רק לרובינגר ולקשר שבינו לבין יצירתו לפי נראטיב היוצר הרומנטי, ואילו היחס כלפי המשתמשים ביצירתו היה אחר לגמרי - בית המשפט התייחס אליהם כאל מעתיקנים. כך שלנראטיב היוצר הרומנטי חבר כאן נראטיב נוסף: זהו הנראטיב הציוני-לאומי, המסמן כאן קודש קודשים שאסור לגעת בו", אומר בירנהק.

בשנה שעברה נכנס לתוקף נוסח חדש של חוק זכויות היוצרים, המטיל סייגים של סבירות על זכותו המוסרית של היוצר על יצירתו ועשוי להגן בכך על יוצרים העושים שימוש הוגן ביצירות של אחרים. במיוחד לאור זאת, מצער לחשוב שפסק הדין בתביעתו של רובינגר (שהתבסס עדיין על נוסח החוק הקודם), אף שאין לו תוקף של פסק דין תקדימי, עלול בכל זאת להרתיע יוצרים ולגרום להם לגשת אל הסטודיו שלהם ביד רועדת. האתר וואלה החליט שלא לערער על הפסיקה, כך שבהחלט ייתכן שהיצירות הביקורתיות והסאטיריות, הפארודיות והעוקצניות, שנזכה ליהנות מהן כאן בשנים הבאות, יהיו זהירות ומהוססות יותר, ייזהרו בכבודם של סמלים לאומיים ושל אייקונים תרבותיים, ולא רק שיגרמו לנו לצחוק פחות, אלא גם ימתחו ביקורת מוגבלת בלבד על המציאות הלא פשוטה שבה אנו חיים.