ג'ק פאבר נגד מוזיאון ת"א

יום חמישי 25 באוקטובר 2007 10:51 מאת: יואב חפר, עכבר העיר אונליין

הסכסוך המשפטי בין האמן והמוזיאון, שנסוב על סרט שצולם דרך מצלמות המעקב שלו, הגיע לגלריה מנשר. התערוכה חזקה אבל לא משביעה

מצב רוח סוער שורה בין האמן ג'ק פאבר ובין מוזיאון תל אביב, שנפגשו השבוע שוב בבית המשפט לאחר שנתיים של מאבקים. לרגל המפגש המחודש מוצגת כעת בגלריה במנשר תערוכתו של פאבר, Who Watches the Watchmen?, שמציגה את הצד שלו בסיפור. אבל קודם, תזכורת קצרה כיצד החלה הפרשה.

בשעה שדלתות המוזיאונים נסגרות בפני הקהל ואחרי שאחרון העובדים פנה לביתו, נותר במוזיאון שומר, שאת תפקידו אין צורך לכאורה להגדיר. הוא שם כדי ששום דבר לא יקרה חלילה למוזיאון. עד כאן הכול הגיוני. הסיפור הזה יתפוס שתי תפניות מפתיעות, בעצם שלוש.

הראשונה מתרחשת באחד הלילות הקרים של חורף 2005. גדי ספרוקט, העובד כמשגיח בחדר הבקרה של מצלמות המעקב המפוזרות במוזיאון ומסביב לו, מכניס את חברו ג'ק פאבר לתוך המוזיאון באישון לילה. השנים מחברים את מצלמת הוידאו האישית שלהם למערכת מצלמות המעקב ומקליטים עליה סרט שהם מצלמים במקום.

עלילתו של הסרט מתרחשת במוזיאון, בלילה, והגיבור שלו הינו פורץ שהחליט לעשות מעשה אמנות. אנו רגילים לפורצים רעים, כאלה שנכנסים ומחבלים ומשחיתים וגונבים, אלא שהפורץ הזה אינטלקטואל - הוא נכנס פנימה כדי לחשוף את חיי הלילה במוזיאון. למעשה לא קורה שום דבר בלילה במוזיאון, למעט הזמן הפנוי והחלל הריק ויצירות האמנות שתופסות תנומה. את ההתרחשות הלילית ממציא הפורץ, שמנהל דיאלוג עם המוזיאון, עם יצירותיו ועם האמנות העכשווית, למשל מלביש את כובע הקרב שלו על ראשו של פסל או מחבק את דמות העץ של האמן רון סטפן בייקנהול.

התפנית הבאה התרחשה כאשר המוזיאון, שגילה את דבר קיומו של הסרט ברגע האחרון (בעקבות פניית כתבת "הארץ" דנה גילרמן לקבלת תגובה), ראה בעין עוינת את מעשיהם של גדי וג'ק והוציא צו בית משפט שאסר עליהם להקרין את הסרט. הצו הוצא שעות ספורות לפני הקרנתו החגיגית, שכאמור לא התקיימה ומי יודע אם אי פעם תתקיים. קרב ניטש החל בבתי המשפט, והפרשיה עדיין לא באה אל סופה.

כעת מגיעה התפנית השלישית: לקראת שלב מתן העדויות בבית המשפט, החליט בית הספר הגבוה לאמנות "מנשר", יחד עם פאבר, להעלות תערוכה שתפנה אל הציבור ותחשוף, מסמך אחר מסמך, את הפרשייה המוזרה.

בתערוכה מוצג פריים מקורי מתוך הסרט, שנסרק מפרסום שקיבל בעיתון לפני הוצאת הצו. הוא נראה כמו צילום ממכשיר סלולרי דל זיכרון ופיקסלים, וללא קונטקסט והסבר קשה להבין מה רואים בו. במרכז החדר, כבתוך מבוך, תלויים על עמוד ברזל דק בניילוניות משרדיות מסמכים חשובים הקשורים בפרשה, ביניהם תצהיר של פרופסור מרדכי עומר, מנהל המוזיאון, המביע שאט נפש מהעבודה, וממה שהוא רואה כזילות כבודה של האמנות.

בין המסמכים מוצגות גם ראיות: כובע גרב, מצלמה ואפילו מפצל כסוף וקטן של כבלי וידאו ששימש כנראה בשעת מעשה. בחדר אחר מציג ג'ק פאראפרזות על הסרט שנגנז, כשהוא מביים בשנית סצנות נבחרות מהסרט המקורי. מצלמת וידאו עוקבת בזמן אמת אחר המבקרים בתערוכה ומעבירה למוניטור את הנעשה בגלריה, כך שהתחושה של עקיבה, התחקות אחרי ו"שמירה" מורגשת היטב. זו גם הפונקציה שניסה ג'ק לתת בעבודה המקורית למצלמות המעקב של המוזיאון - המצלמה המיועדת לשמירה או לצילום במעגל סגור הופכת לאובייקט בפני עצמה, לא עוד אלמנט צדדי שממנה כולנו מתעלמים אלא מכשיר בעל חשיבות, הפועל 24 שעות ביממה, שמרכז העניין שלו הוא התערוכה עצמה - מצלמת מעקב ההופכת למצלמת קולנוע.

פיטר גרינוואי, במאי הקולנוע הבריטי הנודע, צילם בשנה שעברה סרט בשם NIGHTWATCHING באמסטרדם, במוזיאון Rijks. המוזיאון הזמין את הבמאי לעשות את הסרט והוא לא הזדקק לסולמות וחבלים כדי להיכנס פנימה. גרינוואי תיעד ציור של רמברנט הקרוי The Night Watch, יצירת מופת גדולה מ-1642. הוא נקרא להעמיק בשאלה מדוע שומר לילה (לא זה של המוזיאון כמובן) הוא נושא התמונה, והוא משיב לשאלה זו בעזרת 31 שומרים שהוא מציב כמו על במה. בעזרת אור, תמונה וצלילים הוא מביים מחזה שמסביר את גאוניותו של הפורטרט החד פעמי והנצחי.

אבל גרינוואי הוא מוסדי, הוא אמן מבוסס שעושה אמנות "מותרת", ואילו פאבר פועל בשוליים ועוסק באמנות "אסורה", שגוררת ריקושטים שעפים עליו ועל עוד כמה עמיתים ומוסדות אמנותיים אלטרנטיביים כמו מנשר, מקלט 209 ואחרים שעומדים לצידו בפרשה.

התערוכה של ג'ק אמנם לא גדולה, אבל עמוסה לעייפה בפרטי המקרה. זה מורגש בצורה שבה היא מאורגנת ובדרך שבה היא מוגשת כמו סוג של אובססיה. במוזיאונים היסטוריים שומרים מסמכים חשובים מאלה ולא מציגים אותם בצורה כה עוינת ומתריסה. עבודתו של האמן נותרה בלתי גמורה, וכך גם התערוכה שמתעדת אותה: היא נראית כאילו היא נמצאת בתהליך של למידה והסקת מסקנות, ולמעשה כל פרט שיגיע מזירת בית המשפט עלול לשנות את פניה.

יש בתערוכה מבע אלים של וויכוח מר על גבולות והשגתם. אינני בטוח שמישהו מהקוראים היה מסכים לתת לשומר ביתו שלו לשחר לטרף עם רדת החשכה בין אוצרותיו. אינני יודע אם הוויכוח הוא זה שעושה את התערוכה מוצלחת ואפקטיבית, או אולי הצורה שבה מובאים המוצגים, כבסיפור קפקאי, ומספרים את סיפור דוד וגולית בגרסת תל אביב 2005. אם יצליח ג'ק לשכנע את בית המשפט שהרעיונות שלו והביצוע שלהם היו כולם מעשה אמנות ושהיא מקדשת את האמצעים, אז מוזיאון תל אביב יצטרך להחליף חברת שמירה ולקוות שבין השומרים החדשים לא יהיה עוד איזה ארטיסט. אם ג'ק יפסיד ויישלח אל ביתו לעשות חושבים ולמצוא דרכים ונושאים אחרים ליצירה, אז מה שיישאר לו זה הפרוספקט של התערוכה והגעגועים לאותו דחף ליצור, בלתי נשלט כמעט, שיכול להוביל אותו לכותרות וגם להוריד אותו מהן.

המסר האמנותי החזק של התערוכה שובה בקסמו. אנחנו מבקרים בתערוכה של אמן מחתרת מובהק. מרגישים את החוויה האסורה, את חווית הדיבור על החבל בבית התליין. מצד שני ההרגשה הכללית שהתערוכה מותירה בצופה היא של "לקחו לי, גנבו לי, פסלו לי", ולא של הצבת העשיה האמנותית עצמה במרכז. קשה לעמוד מאחורי האמן, במיוחד לאנשים שעושים רק מה שהחוק מאפשר להם (לצורך העניין גם תחקירן של כלבוטק נראה כמשיג גבול, ואולי רק בזכות התוצאה של התחקיר שלו ניתן להזדהות עם מעשיו). גם אם נרקמו בלילה במוזיאון יחסים מורכבים בין האמן לאמנות, וגם אם האמן מתמקד באמירה כה חריפה נגד מרכזי כוח אמנותיים, אין זה מצדיק את היעדרותה של האמנות ממרכז התערוכה. תערוכה טובה לא יכולה לכלול מנה ראשונה בלבד, אלא צריכה להיות ארוחה מלאה - ובמקרה הזה, זו סעודת עניים.

ג'ק פאבר, "?Who Watches the Watchmen"
גלרית מנשר לאמנות בת"א, עד 11.11