זרוק את ההומלס אחר השימוש

יום שלישי 25 בספטמבר 2007 13:56 מאת: ענת טוריסקי, עכבר העיר און-ליין

הביאנלה לאמנות עכשווית בהרצליה יוצרת התנגשות מעניינת בין היצירות לפלאפליות. דווקא בועז ארד ומיקי קרצמן יוצאים נצלנים מניאקים


עבודה של זויה צ'רקסקי, מתוך התערוכה

פרסומת

את רוב ערב הפתיחה של הביאנלה בהרצליה ביליתי בנקודה מספר 15, מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית. כן, דווקא המקום שבו מוצגות יצירות אמנות כאלה או אחרות, גם בלי קשר לאירוע. אחד המאפיינים הייחודיים של הביאנלה הוא המרחב שהיא תופסת - המיצגים השונים נפרשו באולמות ובשטח פתוח כמעט לכל אורך רחוב בן גוריון, כשהמוקד הוא מרכז העיר המחודש בנקודת המפגש עם רחוב סוקולוב.

ילדים, בני נוער והורים לילדים ובני נוער הרגישו בבית באירוע. מופע הפתיחה, הזיקוקים והנגישות של היצירות הוציאו את משפחות האזור מבתיהן, והרחוב הוצף בהורים עם טפם, כשמדי פעם מבליח איזה סטודנט שדוף לאמנות ומודד את הפריפריה המפויחת במבט מצומצם.

הרעיון למקם את הביאנלה בהרצליה ולהתייחס למיקום בנושא שלה, "העורף", הוא רעיון מקורי, שהוצאתו לפועל יעילה למדי: בהחלט מעניין לחוות את השילוב בין מרכז העיר האפור ועמוס הפלאפליות ("עמלני וקמעונאי", כך מתארים אותו משווקי הביאנלה) לבין יצירות האמנות ששובצו לאורכו. שלא כמו במקומות כמו שדרות רוטשילד בתל אביב, שבהן מיצבי אמנות פלסטית כבר הפכו לחלק משעמם מהנוף, כאן באמת הורגש מתח בין המוצגים לתפאורה (ומתברר שלא מדובר רק במתח מטאפורי: אחת היצירות בביאנלה, כרזה של האמן רועי רוזן, הושחתה, כנראה משום שהיה מי שנפגע מהסמיכות שלה לבית כנסת).


רחובות הרצליה בערב הפתיחה. הורים, טף וסטודנט אקראי לאמנות (צילום: יח"ץ)


בין היצירות הבולטות ברחוב יש לציין את תצלומי החיילות והחיילים של רמי מימון. התצלומים הוצגו בטור, בתוך שלטים מוארים, כאילו היו שלטי פרסומת. הצילום חסר הפאתוס והאינטימי של החיילים גורם לנו לראות את התלבושת השכיחה והמובנת מאליה, מדי צה"ל, כמעטה זר ושרירותי. הצבת העבודות בשלטים מוארים במרכז הרחוב מספקת מימד נוסף של הזרה ומחזקת את הרושם שהם משאירים.

לתערוכה יש 15 מוקדים שונים, שקשה לכסות את כולם בביקור אחד. אם מבקרים באירוע פעם אחת בלבד, מומלץ לשוטט ברחובות ולבחור כמה אולמות סגורים, מחשש לעומס יתר. אני התמקדתי כאמור במוזיאון, שהיה הנקודה המרוחקת ביותר ממרכז ההתרחשות.

בתוך המוזיאון, פרוייקט הצילומים 27X24 של בועז ארד ומיקי קרצמן מעורר תחושת אי-נוחות, למרות הכוונות הטובות: קרצמן (בין השאר, גם הצלם הקבוע של גדעון לוי) וארד חילקו מצלמות חד פעמיות לחסרי בית בצמתים בתל אביב, ונתנו להם לצלם את הסביבה מנקודת המבט שלהם. בביאנלה מוצג אוסף התמונות שהתקבל, ולצדו תיאור קצר של הפרוייקט: חסרי הבית קיבלו 50 שקל כשאספו את המצלמות, ו-100 שקל כשהחזירו אותן 24 שעות לאחר מכן. למרות ההבטחה ל-100 שקל, לא כולם החזירו את המצלמות.

על פני השטח, נראה כאילו יש כאן גילוי רגישות חברתית, והצגת זווית הראיה של דמויות שוליים הזוכות בדרך כלל להתעלמות. אבל הבחירה בצילומים שצולמו מנקודת מבט נמוכה במיוחד, הצגת חסרי הבית בשמם הפרטי בלבד, ותוספת הפרטים ה"פיקנטיים" על הטיפוסים הצבעוניים שאין לבטוח בהם עם המצלמות בפתח התצוגה, כולם מציירים את הפרויקט כנצלני -  היחס לחסרי הבית כאן הוא לא כאל אמנים, מה שמוצג לנו הוא מניפולציה אדנותית על נקודת המבט שלהם. חסרי הבית מתפקדים למעשה כאטרקציה, כמעט פריק שואו, הנותן לצופים המהוגנים הצצה ל"איך נראים החיים מהתחתית", תחת מטריית השם המבוסס של יוזמי הפרוייקט.

במהלך הדקות הספורות שביליתי בחדר שמעתי מהקהל תגובות כמו "זה מגניב", ו"יו, איזה מדליק", מה שרק הגביר את תחושת הרתיעה שלי, כאילו אני צופה בתוצאה של פעולת "השתמש וזרוק" באנשים, שנאספו מהצומת ליום אחד כי זה "מדליק", ובסופו של אותו יום הושלכו בחזרה לאותו מקום, והצפייה בתוצר שהצליחו חסרי הבית להפיק היא מעין שיתוף פעולה עם העוול. הרוב המכריע של האמנים בביאנלה הם צעירים בני 30 ומטה. ארד (51) וקרצמן (48) הם מהמבוגרים יותר שבחבורה, ואולי זה לא מקרה, שעבודתם היא אחת העבודות הציניות יותר שניתן למצוא באירוע.

לעומת זאת, היצירה "
oh!" של אלישבע לוי סיפקה חוויה חיובית בהרבה. על רצפת האולם מונחים לוחות מתכת, ועליהם ציור של שמיים שנעשה בטכניקת ריסוס. פחיות הספריי מונחות עדיין על הלוחות, מעניקות למוצג אופי יומיומי, חסר רשמיות, וכאילו מזמינות את הצופים להשתתף ביצירה. אלא שאחרי קריאת ההסבר ומבט מקרוב, מתברר שאותן פחיות הן למעשה פסלים מנייר. האשליה הדינמית של תהליך עבודה שנמצא בעיצומו מתנפצת והיצירה הופכת למעין אנדרטה לפעולת היצירה: בפחיות הללו מעולם לא נעשה שימוש בציור, ולעולם לא ייעשה בהן שימוש. מה שאנחנו מניחים שיש לו פונקציה, בגלל המראה החיצוני שלו והמיקום בו הוא מוצג, הוא למעשה רק עטיפה חיצונית. ומצד שני, הפחיות הן כעת לא רק אמצעי עזר בדרך ליצירה אלא יצירה בפני עצמן. בהסבר נכתב כי השם oh! ממחיש את הניגוד שבין המימד הדרמטי והיומיומי של היצירה. לדעתי, הוא ממחיש את תגובתם של הצופים כשהם מגלים את טיבה האמיתי.

הביאנלה בהרצליה, מוזיאון הרצליה לאמנות ורח' בן גוריון, עד 1.10.07


תגובות גולשים
הוסף תגובה +

(3 מדרגים)

דירוג הגולשים:

דרג את הכתבה

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5