פסטיבל הפסנתר: מלחמת ההישרדות של הממסד האשכנזי

יום שלישי 06 בנובמבר 2012 16:36 מאת: טל לוין, עכבר העיר

ישי לוי הוא זמר המוזיקה הים תיכונית היחיד שמשתתף בפסטיבל הפסנתר השנה. אם בעבר היה חוסר השילוב של אמני מוזיקה ים תיכונית אקט של קיפוח, הרי שהיום אפשר לקרוא אותו כמהלך של הישרדות של הממסד "האשכנזי"


הנציג הבודד. ישי לוי

(צילום: אורית פניני)

פרסומת

כל חודש נובמבר מתאספים להם השלומי שבנים והדניאל סולומונים של ישראל, ומקימים ארבעה ימים של מוזיקה ופסנתר. הופעות אינטימיות, עיבודים מורכבים, ושילובים מוזיקליים חדשים ומפתיעים. אבל נדמה שהפסטיבל מוצא את השלומי שבנים בצומת משונה משהו. כבר כמה שנים שהמוזיקה "האשכנזית", או ליתר דיוק המוזיקה שמוגדרת כאשכנזית, הולכת ונדחקת אל השוליים. במצעדי ההשמעות, בהיכל ההופעות ובעיקר בחשבון הבנק, ניצח המוזיקה המזרחית בנוק-אאוט. ובכל זאת, מבט על רשימת האמנים בפסטיבל הפסנתר שיפתח מחר (רביעי) בסוזן דלל, מעיד על מגמה אחרת. מבין כל המשתתפים, רק ישי לוי מייצג את הזרם שממלא בימים שבשגרה את היכל נוקיה. האם לפנינו עוד עדות לקיפוח של המוזיקה המזרחית על ידי האליטה האשכנזית? או שאולי, לאור ההצלחה של הראשונה, זו דווקא השניה שמפגינה ניתוק?

» פסטיבל הפסנתר 2012 - כל הפרטים

לפני כמה חודשים זעם דודו אהרון על כך שגלגלצ מדירים אותו משורות הפלייליסט. הזמר טען אז שהתחנה הצבאית לא מנגנת את שיריו ואת שיריהם של אחרים (עידן יניב, מרגול, שיר לוי ועוד) באופן שיטתי. אהרון דרש אז, במושגים דפני ליפים, צדק חברתי-מוזיקלי. אבל בין זעקות הקיפוח שלו המשיך אהרון להיות אחד האמנים המרוויחים והמושמעים ביותר במדינה, כשתחנות רדיו כמו לב המדינה ורשת ג', מחבקות אותו חזק אל החזה. על כזאת הצלחה יכולים השלומי שבנים והדניאל סולומנים רק לחלום בימינו.

#alt
זהו את הדניאל סלומונים. פסטיבל הפסנתר 2012 (צילום: אורית פניני)
 

יהיה בוודאי מרחיק לכת לומר שהמוזיקה "האשכנזית" או ליתר דיוק, המוזיקה שמגדירה את עצמה כ"לא מזרחית", מנסה להילחם על חייה. אבל מצד שני, אם בעבר היה חוסר השילוב של אמני מוזיקה ים תיכונית אקט של קיפוח, הרי שהיום אפשר לקרוא אותו כמהלך של הישרדות. כשאג'נדה תרבותית מוצאת את עצמה תחת מתקפה, יש לה בדרך כלל שתי ברירות – או להצטרף ולהתאסף אל המיינסטרים, או לנסות להבדיל את עצמה ממנו. פסטיבל הפסנתר ממשיך לעסוק, לפחות נכון לעכשיו, באפשרות השנייה. וכך הוא מייצג, לא את המיינסטרים הדוחה מעליו את השוליים, אלא את השוליים המבקשים לייחד עצמם כשונים, ואולי איכותיים מהמיינסטרים.

הבעיה עם אקטים שכאלה היא שהדיאלוג המוזיקלי נותר בידיים מאוד מפוקפקות. החיבור בין "מזרח" ו"מערב" אמנם מתקיים ללא הרף, עם פרויקטים נפלאים כמו זה של ריף כהן או אפילו אבי עדאקי, אבל לא עליו מדובר. השיח שצריך להתקיים הוא דווקא בין כוכבי הפופ המזרחי, אלה שמשתתפי ומארגני פסטיבל הפסנתר ממשיכים להסתכל עליהם בבוז, חוץ מאותו שבוע בנובמבר, שבו הם מרשים להם להיות מזרחי-מחמד לכמה ימים. העדרו של שיח כזה כבר לא מעיד על קיפוח של הדודו אהרונים, אלא יותר ויותר על ההודאה בניצחונם.


תגובות גולשים
הוסף תגובה +

(6 מדרגים)

דירוג הגולשים:

דרג את הכתבה

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5