עולמו של ויין: סולן הפליימינג ליפס שומר על האופטימיות

יום שלישי 31 ביולי 2012 07:59 מאת: דוריאן לינסקי, הגרדיאן

ויין קויין מעולם לא חשב שיהיה כוכב רוק, אבל מרגע שזה קרה הוא מנסה ליהנות ולאתגר כל רגע. אם אפשר הוא ישמח גם למות על הבמה, בתוך בלון ענק שיתגלגל על הקהל. ראיון


(צילום:AP)

פרסומת

ביום ראשון גשום באזוריה הכפריים של בלגיה, שמו של פסטיבל Dour Festival (פסטיבל קודר) נשמע מדויק להחריד. שלושה ימי גשם הפכו את האתר לביצה ואת המספר המצומצם של באי הפסטיבל לחבורה מעוררת רחמים של טיפוסים מכוסי בוץ. על הבמה המרכזית, ויין קויין, סולן הפליימינג ליפס, בודק את הציוד לקראת ההופעה הבלתי נמנעת של הלהקה: את ידיי הגומי איתם ירה קרני לייזר אל כדור דיסקו ענקי, בלוני הקונפטי שידקור עם הגיטרה, וכדור הארץ המתנפח אשר יתגלגל מעל ראשי הצופים. הוא אומר שכאשר ימות, הוא מעדיף שזה יקרה על הבמה. אם אפשר בתוך כדור מתנפח. "נראה לי זה יהיה המוות הכי טוב אי פעם", הוא אומר, מדמיין את הסצנה בעליזות. " הקהל יצעק: 'משהו קורה שם!', ואז הם יפתחו את הבלון ויקראו 'הוא מת!'", הוא מחקה פרצוף בוכה. "אבל לא נראה לי שזה יקרה. בטח יהיה לי התקף לב בזמן חרבון. כמו אלביס פרסלי".
 
השידוך בין מוות ושואו-ביזנס הוא מקור הקסם של הלהקה מאוקלהומה. בזמן ההופעה, בין גזרי הקונפטי וענני העשן האדום, קויין שר בקול גבוה, שבור, על אבל ועימות עם הבלתי נמנע. בואו בשביל הבלונים, השארו בשביל המנוני הספייס-רוק על הקץ. את המופע הם מסיימים, כדרך קבע, עם השיר הידוע ביותר שלהם Do You Realize, אשר מנוגן לרוב בחתונות והלוויות בזכות משפט המפתח שלו: "כל מי שאתה מכיר ימות יום אחד". קויין מתייחס לכך כאל נס. "אנחנו מנגנים את זה כאילו זה סוג של קסם שגילינו באנטרקטיקה והבאנו בחזרה, כאילו, תראו מה מצאנו".

שיר חתונות והלוויות אולטימטיבי. Do You Realize:



בשבילו הכל אפשרי


אם טים ברטון היה עושה סרט על להקת רוק, קויין היה מגולם על ידי ג'וני דפ: תמהוני אנרגטי מבית היותר של וילי וונקה ואד ווד. הוא מודה שאינו זמר טוב או מוזיקאי מוכשר במיוחד, אבל שיש לו מעיין בלתי נדלה של רעיונות, ואמביציה עיקשת להפוך אותם למציאות. העיקרון המנחה אותו הוא "למה לא?". למה לא לבלות שבע שנים בהכנת סרט בחצרו האחורית ששמו "חג מולד במאדים"? למה לא לשבור שיא עולם של מספר ההופעות הגדול ביותר בכמה שיותר ערים ב-24 שעות? למה לא לשאול את ג'סטין טימברלייק אם הוא מוכן לנגן גיטרה בס איתך כשאתה בתחפושת של דולפין ב-Top Of The Pops? למה לא לשחרר אלבום - Heady Fwends, אשר יוצא החודש - עם שיתופי פעולה בינלאומיים שכוללים אמנים מיוקו אונו וקיישה דרך ניק קייב ועד בון איבר?
 
בשנה הבאה הפליימינג ליפס - שהם נכון להיום: קויין, דייויד דזורד המולטי אינסטרומנטליסט, הבסיסט מייקל איבינז וקליף סקאלרוק המתופף - יחגגו 30 שנה. אין תקדים לקריירה הלא סבירה שלהם, אשר התרוממה עם The Soft Bulletin ב-1999 כשקויין היה כמעט בן 40, וממשיכה להתנהל לפי הגיון פנימי ביזארי. "אם אתה חבר בלהקת רוק, הכל אפשרי", אומר קויין בהתלהבות. "הפליימינג ליפס עשו אותי, לא אני אותם. כל מה שאנשים חשבו על הלהקה עלול להיות אמת. אני לקחתי צ'אנס ואמרתי 'אולי זה נכון'".

למה לא להזמין את ניק קייב? מתוך האלבום החדש:



לא זו לא תשובה


שמונה שעות לפני כן קויין יושב בבר של מלון יוקרתי בבריסל. בגיל 51 הוא רזה, בריא ובעל שיער מתולתל בסגנון מארק בולן. הוא מזמין אספרסו בריבוע, אבל קפאין לבדו לא יכול להסביר את שטף דיבורו הסוחף. הבן אדם יודע לדבר. מה גם שלא כמו שאר המרואיינים הלהוטים, הוא אינו ממחזר סיפורים מראיונות קודמים (בדקתי), והוא באמת מקשיב. יש לו את סוד הכריזמה הנדיבה, המשכרת, שגורמת לך להרגיש שאתה זה שמעניין. למרות זאת, לדמיין לעבוד איתו נראה כמו משהו די מעייף.

"ויין הוא מסוג האנשים שאתה רוצה שיהיו לצידך כשחשוב לך שמשהו יצליח", אומר אד סימונס מהכמיקל בראדרז, שעבד עם הפליימינג ליפס על הסינגל The Golden Path מ-2003. "הוא מאמין אמיתי בכך שדברים מסתדרים בסוף". כשקויין חיפש משתתפים לאלבום החדש, הוא תירגם את המילה "לא" ל"שאל אותי שוב". הוא גם ניסה לשכנע חלק ממשתפי הפעולה לתרום מעט דם כדי להוסיף אותו למהדורה מיוחדת של האלבום על תקליטי ויניל. "אני כל כך מעצבן אנשים שהם מעדיפים פשוט לעשות את זה מאשר להתמודד עם ההצקות שלי", הוא מסביר. "זה הסוד. אם אתה מאמין ברעיון שלך אתה תלחם בשבילו, אם אתה לא מוכן להלחם אז אולי זה לא רעיון ששווה לעשות. בשבילי זה הכל בשביל המוזיקה, כל ההשפלה והתחנונים שווים את זה. פשוט צריך להמשיך לנסות, זה החוק בכל דבר". מלבד מוזיקה הוא אוהב ליצור חברויות חדשות. הוא שולף את האייפון שלו ומראה לי שתי התכתבויות טקסט, האחת עם בון איבר והשנייה עם אנטוני הגרטי. כמו הציוצים המרובים שלו, הטקסטים של קויין מלאים בסימני קריאה ומאוירים בתמונות אקראיות.

אבל לא כל מפגש עם הקולגות מצליח כל כך. לפני כמה שנים הוא נפגש עם אלן סורקין כדי להעלות רעיונות למחזמר בברודווי על פי האלבום Yoshimi Battles The Pink Robots  מ-2002. "הוא רצה שזה יהיה על אסון התאומים ושהרובוטים הענקיים יהיו אנשי ג'ורג' בוש. נראה לי שאני הייתי הבן אדם הראשון שאמר לו 'לא' ב-30 השנים האחרונות", הוא מחייך חיוך שובב. "לא עלה על דעתו שאגיד לא. גם לי זה לא עלה עד שאמרתי את זה". יצא גם שציטטו אותו אומר על בק וארקייד פייר שהם "מתנהגים חרא לאנשים" בסיבוב ההופעות, אבל עם ווין באטלר מארקייד פייר הוא כבר השלים מאז. "צחקנו על זה והסכמנו שנמשיך עם הריב בגלל שזה הריב היחיד שהיה להם". קויין מאמין שהתנהגות של רוק-סטאר היא לגיטימית על הבמה, בשביל זה אנשים משלמים, אבל נימוס בסיסי צריך לשרור בכל מקום אחר. דזורד אמר לי פעם שכשפגש לראשונה את קויין ב-1991 הוא היה "מזועזע מכמה שהוא היה נורמלי. אני לא ציפיתי לבחור נורמלי מאוקלוהומה".

ללא אספירציות גבוהות. מתוך האלבום הראשון:



אומר לא לסמים


אוקלוהומה היא אחת המדינות העניות ביותר בארצות הברית, וקויין הוא בנו הצעיר של אדם שנאבק לקיים שישה ילדים בתקופה ארוכה של אבטלה ופשיטות רגל. קויין עבד במשך 11 שנים כטבח ברשת מסעדות מאכלי הים, "לונג ג'ון סילבר". למרות זאת הוא לא החשיב את עצמו כמסכן, ולא חשב שיהיה לו טוב יותר במקום אחר. "לא נכנסתי ללהקה כדי לברוח מהחיים שלי. אני אוהב אותם. עדיין. אבל דברים נוספים נהיים מעניינים כשאתה מתעסק בהם. הכל מעניין אותי. זה אף פעם לא קטע של בוא נעוף מפה ונלך לשם. אלא בוא פשוט נעשה עוד".

אנחנו עולים על האוטובוס של הלהקה ויושבים במושב האחורי. איש צוות ניגש עם ציור של שלד צהוב מחייך ומזמין את קויין להוסיף משהו לציור. כנער קויין אהב לצייר. זה היה בית מזין ויצירתי, מלא במוזיקה. בין אחיו הגדולים הסתובבו כמויות נכבדות של סמים. "אני הייתי פחדן", הוא אומר. "כל כך פחדתי לראות את אחי וחבריהם. לא רציתי לגמור ככה. רציתי ללכת לחדר שלי ולצייר ולעשות מוזיקה. עדיין אני מרגיש שיש בי חלק שהיה יכול להנמק איזה לילה אם הייתי עושה יותר מידי קוקאין או משהו. הייתי קם יום אחרי זה בלי רצון לעשות כלום חוץ מלהתמסטל שוב".

הנושא העיקרי שחוזר על עצמו בעבודתו הוא שהכל בחיים יקר. כשקויין היה בן 16, שדדו את המסעדה בה עבד עם נשק חם. "זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שאני הולך למות, וכשזה נכנס לך למוח זה משהו בן זונה. זה אשכרה שינה אותי קצת. חשבתי: 'אני לא הולך לשבת ולחכות שדברים יתחילו לקרות, אני הולך לגרום להם לקרות, ואם אנשים חושבים שאני אדיוט, לא איכפת לי'".

תוצאה של חופש מוחלט. מתוך The Soft Bulletin:



עושה מה שבא לו


עם כוונה לאחד בין מוזיקת פאנק ופסיכדליה, הלהקה הוקמה ב-1983 כשאחיו של ויין, מארק היה בפרונט. לא הייתה להם אמביציה ממשית מעבר לשחרור EP אחד. "לא חשבנו שעלינו להופיע באצטדיונים. לא ממש חשבנו שאנחנו בכלל צריכים לנגן. היינו כל כך גרועים". לאט לאט, הפליימינג ליפס הגבירו את היכולות והדימוי העצמי, בעיקר תודות להגעתו של דזורד, אבל לא מימשו את הפוטנציאל שלהם עד 1997. אביו של קויין גסס מסרטן (שגם לקח את אימו כמה שנים לפני כן), והלייבל של הלהקה לא הראה התלהבות לגבי חידוש החוזה. "זה נתן לנו חופש מוחלט", הוא אומר. "תא ההוצאה להורג זה היעד הסופי, אז למה לא לעשות בדיוק מה שבא לנו?".

ומה שבא להם היה The Soft Bulletin. חגיגת פופ חללי על חיים ומוות. "מה שאני עושה זה לשיר על הוויה מסוימת, וברגע שיש מוזיקה אני מרגיש שאני יכול להיות הדבר הזה שאני שר עליו", אומר קויין. "עם Soft Bulletin שרתי על להיות יותר אכפתי, יותר פתוח, יותר מקבל", הוא מפסיק רגע. "אחרי שאבא שלי נפטר לא ידעתי אם אני רוצה להמשיך לדעת כמה ברוטלי העולם יכול להיות. Soft Bulletin זה מסע. הוא אומר שהעולם יותר יפה מאשר אכזר. אבל אני לא באמת מאמין בכך. בעולם יותר נורא מאשר יפה". הוא שוב מפסיק, קודר לרגע, ואז חוזר לעצמו. "אבל אנחנו צריכים לעשות אותו יפה".

וזה מה שקויין עושה כל הזמן. הוא מחפש הזדמנויות להאמין שהעולם טוב יותר ממה שבלב ליבו הוא מאמין. מאוחר יותר, באמצע המופע בפסטיבל, מצביע קויין על הצופים המטונפים, מכוסי הבוץ, אשר מהם התרחקו שאר הצופים מטעמים סניטריים. בשביל קויין, אלו נקודות השראה. "יש אנשים שהגשם והבוץ הורסים להם את הפסטיבל, אבל אתם, יא חארות, אתם לא שמים זין!". הוא מחייך כלפיהם חיוך מעודד. "ככה צריך לחיות".


תגובות גולשים
הוסף תגובה +

(0 מדרגים)

דירוג הגולשים:

דרג את הכתבה

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5