מוזיקה

עדכנו אותנו




מוריסי: "כמו כל דבר, החיים נגמרים בדמעות"

יום שישי 20 ביולי 2012 07:47 מאת: עידן חגואל, עכבר העיר

לא מתגעגע לדיוויד בואי (“הוא תרם מספיק”), לא מתגעגע לנעורים (“אני לא חושב שלהיות בן 21 זה מומלץ באיזשהו אופן”), ולא מתגעגע לסמיתס (שתיקה רועמת). מוריסי לא מביט לאחור, אבל גם לא מאמין בעתיד. האו סון איז נאו?



מוריסי

(צילום: AP)

פרסומת

סטיבן פטריק מוריסי מושיט את היד ללחיצה רכה על רקע שקיעה תל אביבית בלובי של מלון דן. הוא גם זה שמשחרר ראשון. מלצרית מגישה מיץ תפוזים לא סחוט לשולחן של איש עסקים נמוך ממוצא גרמני – הוא מעלעל במוסף כלכלה של הג’רוזלם פוסט ופוזל הצידה אל הצדודית המרשימה של ענק המוזיקה, בעוד זה מתרסק לראיון בטרקלין. עיניו הכחולות בוהות ובולטות בצבען על רקע ספת הזמש החומה. הוא לא מוציא מילה, ממתין בשפת גוף מתגוננת שאטריד אותו בשאלות. בגרון יבש אני מזיע כדי להבריק משפט שימיס את הקרח. ריחות של אסון עיתונאי בינלאומי עולים באפי, כשאני מתעורר במיטה לצלילי תקליט של הסמיתס, שקופץ על הרצועה “Rubber Ring” (“אתה ישן, אתה לא רוצה להאמין”). אומרים שלא כדאי לפגוש את הגיבורים שלך, ולמזלי מוריסי החליט עבור שנינו שהראיון יתקיים בממד הבטוח של המייל. השמועות אומרות שהצמחוני המפורסם אוכל עיתונאים לארוחת בוקר.

» מוריסי בהופעה - כל הפרטים

ההופעה הקודמת שלו כאן השאירה טעם של עוד, ובשבת הקרובה יעלה בשנית על בימת ביתן 1. הפעם אין לו אלבום חדש לקדם, למרות שאלבום האולפן העשירי של מוריסי, בן 53 (כבר לא חתיכת טופו צעירה), מוכן ודרוך בקנה כבר יותר משנה. אבל זה שנתיים שאגדת האינדי לא חתומה באף חברת תקליטים, ותאריך היציאה של האלבום המיוחל לא נראה באופק. לראשונה בקריירה של 30 שנה, נדמה שמוריסי עלול לסיים את תפקידו ככוכב שוליים שחי במיינסטרים.

יכול להיות ש”Years of Refusal” יהיה האלבום האחרון של מוריסי?
“מכרנו את כל הכרטיסים להופעות בשש יבשות שונות בשנה האחרונה, אבל כנראה שזה לא אומר כלום לחברות תקליטים. המצב באמת נשגב מבינתי, ואני כבר לא יודע מה להגיד לגביו. בקרוב נבצע את כל השירים החדשים בהופעות, כדי שאם לעולם לא יחתימו אותי שוב, לפחות השירים יהיו זמינים ביו טיוב. זה באמת המצב שהגענו אליו?”.

#alt
לא חתום באף חברת תקליטים. מוריסי (צילום: דניאל צ'צ'יק)
 

בלי פאשלות



יוני 1987. ג’וני מאר יוצא תשוש לחופשה מלהקת הסמיתס, ולא חוזר. כובד מימוש המומנטום של נסיקת הלהקה נוחת באופן בלעדי על כתפיו הצנומות דאז (כיום מדובר בגבר בעל נוכחות הרבה יותר מסיבית) של מוריסי, שנאלץ לאמץ את גורלו המפתיע ככוכב. חודשים ספורים לאחר מכן, בהופעה סולו ראשונה ב”טופ אוף דה פופס”, הוא לבש חולצה של “The Queen is Dead”, אולי כדי להעביר מסר למעריצים שלבם רוסק: המעריץ מספר אחד של הסמיתס הוא במקרה גם הסולן שלה, וגם הוא לא רוצה לשמוע על קריירת סולו של מוריסי. הוא הפסיק להתרפק על להקתו בערך ב־96’, כשהוא ומאר הפסידו בתביעה שהגיש נגדם מייק ג’וייס (מתופף הלהקה), שתבע חלק גדול יותר מהתמלוגים. “עבורי הסמיתס היו משהו יפהפה שג’וני עזב ואז מייק חירב”, אמר עם קבלת גזר הדין, שאחריו העתיק הפרח האנגלי את מקום מגוריו לאחוזה בלוס אנג’לס. “עם איזה שיר של הסמיתס לא תופיע לעולם?”, “אתה חושב שהסולן של הסמיתס היה סקסי?” – השאלות הבודדות שהצגתי בפניו לגבי הסמיתס נמחקו כליל.

20 שנה אחורה, חזרה ל־1992, שהיתה השנה שהגדירה יותר מכל את הצליל של מוריסי. עד אז, כותבי המנגינות ונגני האולפן התחלפו מאלבום לאלבום ומסינגל לסינגל. אבל באותה שנה החלו לכתוב עבורו נגני הגיטרה מלהקתו הטרייה: בוז בורר (שעובד איתו עד היום) ואלן וייט, אנשי פאנק־רוק ורוקבילי. איתם כתב את אלבומו האורגני הראשון מאז ימי הסמיתס, “Your Arsenal”. שרביט ההפקה עבר לגיבור הגיטרה והמוזיקאי מיק רונסון, דמות טרגית שתהילתה חלפה באמצע שנות ה־70 עם פירוק להקתו של זיגי סטארדסט. שירת הברבור של רונסון, שמת מסרטן שנה לאחר מכן, היתה עבודת ההפקה של “Your Arsenal”. במידה רבה, רונסון ניתק את מוריסי סופית מהסאונד של הסמיתס באלבום גלאם־רוק עוצמתי, שאף זיכה אותו במועמדות יחידה עד כה לגראמי (בקטגוריית האלבום האלטרנטיבי). האלגנטיות והתחכום הפופי של מאר נזרקו מהחלון והוחלפו בסאונד שרירי של גיטרות, תופים עוצמתיים וחיבה חדשה לרעש.

“Your Arsenal” חוגג השנה יומולדת 20.
“תמיד אהבתי אותו. אלה היו ימים מאוד מרגשים עבורי, כי האלבום הקודם (‘Kill Uncle’) הרגיש לא נכון בכל מובן אפשרי. הייתי מאוד מרוצה מזה שלראשונה יש לי להקה משל עצמי. אחרי שלצערי השתמשתי בנגני אולפן גם ב’Viva Hate’ וגם ב’Kill Uncle’, מיק רונסון הפיק את ‘Your Arsenal’ וזה היה תענוג בכל מובן. הכל התחבר פתאום, ולפני כן – לא”.

באחד הראיונות, טוני ויסקונטי (שהפיק את “Ringleader of the Tormentors”) אמר שלפני שעבד איתך, הוא התייחס ל”Your Arsenal” כאלבום שאליו מושווים כל האלבומים של מוריסי.
“אפילו אני לא שמעתי את טוני אומר את זה, ואני שמעתי בערך כל מה שטוני אמר אי פעם”.

זה אלבום הסולו החביב עליך?
“זה לא האלבום האהוב עלי, כי יש בו כמה רצועות חלשות. לעומת זאת, ‘Vauxhall and I’, ‘Southpaw Grammar’, ‘You Are the Quarry’, ‘Ringleader of the Tormentors’, ו’Years of Refusal’ נהדרים מההתחלה ועד הסוף, בלי פאשלות”.

אתה מסכים עם הקביעה שמיק רונסון תרם לעיצוב “הסאונד של מוריסי”?
“בהחלט. ספנסר, המתופף באלבום, לא ניגן כל כך טוב, ומיק היה מדרבן אותו עד שהוא היה בורח מהאולפן. אבל ברצועות כמו ‘You’re Gonna Need Someone on Your Side’ התיפוף נהדר. מיק הוא גם זה ששם את הקודה מהשיר ‘Rock ‘n Roll Suicide’ בסוף של ‘I know It’s Gonna Happen Someday’, שבואי עשה לו קאבר. מיק עשה את זה כי הוא טען שהוא, ולא דיוויד, כתב את הקודה בביצוע המקורי ב’זיגי סטארדאסט’. מיק גם אמר שהוא כתב את הריפים ל’סטארמן’, ‘The Man Who Sold the World’, ועוד מספר שירים, אבל אף פעם לא זכה לקרדיט”.

"תמיד אהבתי אותו". מריסי על Your Arsenal:



מערכת היחסים בין מוריסי ודיוויד בואי מורכבת ועכורה. היא התחילה כשמוריסי בן ה־12 העריץ את הכוכב האנגלי בעל המיניות האינטרגלקטית, לאחר שחזה בזיגי מופיע במנצ’סטר. 20 שנה מאוחר יותר, מוריסי הגשים סוג של חלום כשאירח את בואי על בימת המדיסון סקוור גרדן בדואט “Cosmic Dancer” (שירו של מארק בולן, גיבור ילדות נוסף). אבל בשנת 1995, היחסים בין השניים עלו על שרטון בדמות סיבוב הופעות משותף בבריטניה, שאותו נטש מוריסי לאחר קונצרטים בודדים. מוריסי טען שבואי ניסה להפוך את הערב המשותף לשואוביזנסי, ורצה לערבב בין שני המופעים, למנוע ממנו לבצע הדרן נפרד ולהיפרד מהקהל שלו כראוי. מקורבים לבואי טענו מנגד שמוריסי לא הצליח לכבוש את הקהל, שהגיע ברובו להופעה של דיוויד בואי, ולכן התעצבן ועזב את הטור.

דיוויד בואי פרש מעולם המוזיקה. לפרוש לפני גיל 60 זה צעד ראוי להערכה בתעשיית הפופ?
“הוא עבר ניתוח מעקפים מרובע, אני מניח שהרופאים שלו הזהירו אותו מהופעות חיות. לעשות מוזיקה זו מטלה פיזית ענקית, אז אני מניח שדיוויד לא רוצה להיראות פחות ממדהים. מעניין שההיעדרות הזו רק הגבירה את ההילה סביבו, בניגוד לאלבומיו האחרונים. אם הוא ישוב, הוא עלול להתיר את כל המסתורין החדש הזה. בכל מקרה, חשוב שתזכור שהוא היה רק ילד רזה וחיוור מדרום לונדון, והוא תרם מספיק לעולם המוזיקה. כן, יהיה מאוד נחמד לראות אותו, אבל כל מה שמתחיל סופו להסתיים”.

לא להיות זומבי



השנה ימלאו 20 שנה גם לסקנדל שסימן והגדיר את דמותו השערורייתית של מוריסי. בעקבות פלרטוט עם דימויים אנגלו־פאשיסטים כמו התעטפות בדגל אנגליה בשעת ביצוע השיר “The National Front Disco” (ששאב את שמו משם מפלגת הימין הקיצוני), זינקה העיתונות המקומית, ובראשה מגזין המוזיקה NME, על הרגליים האחוריות. רק מעט עיתונאים לא השתלחו בו, בהם טוני פארסונס הוותיק שכתב: “גם אם מוריסי יפלוש לפולין, אני עדיין לא אאמין שהוא נאצי”.

לא מדבר על הסמיתס. There Is A Light That Never Goes Out:



המתקפה התקשורתית הרחיקה את הזמר מעיתונאים בריטים, וחוסר שיתוף הפעולה מצדו הגביר את העוינות מצדם. הריחוק מהאי הבריטי קירב אותו לחופי אמריקה, שם הפופולריות המשיכה לחיות יפה לצד השערוריות. מערכת היחסים המורכבת עם התקשורת האנגלית, הפרנויה, הגלות הכפויה והגעגועים לאנגליה, התבטאו באותה שנה בשיריו. שערוריית הגזענות ממשיכה לרדוף את הזמר, ומהדהדת עד היום בעיתונות הבריטית. ראיון שהעניק ב־2007 ל־NME הסתיים בהליכים משפטיים, במסגרתם טען הזמר כי העיתון הוציא במכוון את דבריו מהקשרם כדי לצייר אותו שוב כגזען. לאחרונה פרסם המגזין התנצלות בפני מוריסי.

מה חשבת על ההתנצלות של NME?
“לא הצלחתי להבין למה היא לא הופיעה ב־2007. העורך עשה דבר נוראי שהתגלה, אז לא היתה אפשרות עבורו להתחמק מהמקרה. זה מוריד את המורל להעביר את הזמן בהתנצחות משפטית, ובסוף כדי להשיג התנצלות הייתי צריך להוציא 140 אלף פאונד. אפילו לא דרשתי מהם פיצוי כספי”.

כיום למעריצים של מוריסי כבר לא ממש משנה אם פלט הערה לא פוליטיקלי קורקטית כזו או אחרת (“הסינים הם תתי אדם”, אמר לאחרונה ביחס להתאכזרות לחיות בסין). כלפי חוץ, מוריסי מציג את התבגרותו הפיזית לראווה, מקפיד לחשוף את גופו בהופעות, על אף הפגמים שהותיר בו הזמן. כלפי פנים, הוא נותר אותו מתבגר נצחי שרואה את הרוע המוחלט במוסדות של בית המלוכה, הפרלמנט, הנישואים, תעשיית המוזיקה והבשר. “ג’ורג’ בוש וטוני בלייר הפכו את העולם למקום פחות בטוח ואנשים איבדו, ובצדק, את האמון שלהם בפוליטיקה”, הוא אומר, “עצוב שממשלות תמיד מוכנות להפנות את הטנקים לעבר האזרחים שלהם. משהו חדש חייב להתרחש”.

תסכים להופיע בסוריה?
“כן, בגלל שאסד הוא לא סוריה, באותה מידה שהאצולה הבריטית היא לא אנגליה – הם לא מייצגים את אנגליה והם לא מדברים בשם אנגליה”.

היו לך דילמות לגבי ההופעה בישראל?
“לא, כי בדומה לאיראן, הפנים הפוליטיות של כל מדינה לא משקפות את הרגשות של האנשים בה. תסתכל על מצרים, לוב, בחריין, כל מקום. אין דוגמה למנהיג עולמי שמשרת את האנשים שבחרו בו, ואין דוגמה לנשיא שעובד למען העם. זה אף פעם לא קורה, בגלל אגו וכסף. האנשים הם רק אלקטורט, והם נשכחים ברגע שהמנהיג נבחר”.

אז מה הטעם לנסות להעלות מודעות ולהביע דעה בנושאים פוליטיים?
“כי האלטרנטיבה היא פשוט להישען אחורה על הספה כמו זומבי. המצב תמיד היה בידיים של האנשים שהצביעו על הכיוון הנכון עבור מנהיגי העולם. אלה תמיד היו האנשים, ולא הפוליטיקאים, שהתעקשו להעלות מודעות לגבי השינוי באקלים, שוויון זכויות, והמרדף חסר הפשרות אחר הדמוקרטיה. הפוליטיקאים הם תמיד האחרונים לדעת, או לפחות האחרונים שרוצים לדעת”.

אנשים התקמבקו אליו. מה"קאמבק" ב-2004:



רק כמה מנות של מורפין

בסוף שנות ה־90 ותחילת שנות האלפיים מוריסי כמעט נעלם, עד שב־2004 ביצע את אחד הקאמבקים המפתיעים והמפוארים שידעה תעשיית המוזיקה. “You Are the Quarry” החזיר אותו לתודעה עם ביקורות חיוביות וחיבוק של קהל חדש וישן.

הקאמבק שלך ב־2004 היה אירוע די נדיר בעולם הפופ.
“לא התקמבקתי לשום דבר, אבל הרבה אנשים התקמבקו אלי”.

והיום, אחרי קריירה של 30 שנה ובלי חברת תקליטים, מה מניע אותך להמשיך?
“אני מאוד מסור למוזיקה, אבחנה שלא תקפה לגבי כל שאר הדברים בחיים שלי. אני לא משחק טניס, לא מתגנדר בסופי שבוע, לא מנהל חוות דגי פורל, מעולם לא רכבתי על סוס, אף פעם לא עליתי על יאכטה, מעולם לא עישנתי ואין לי כלב ציד. אני לא חושב על כלום מלבד הקול ששר”.

בגיל 65 אפשר להמשיך לעשות מוזיקה באותה אינטנסיביות?
“אני לא בטוח אם גיל הוא בכלל עניין רלוונטי. לפני כמה שנים ראיתי את אל מרטינו שר בהופעה, והוא היה מדהים – הקול שלו נישא והתקרה נפלה פנימה. אנשים כמו דיוויד בואי התעלו מעל עניין הגיל, ולמען האמת אין להם שום קשר אליו. אותו דבר תקף לגבי לו ריד, איגי פופ ופטי סמית. אנשים תמיד ילכו לראות אותם, אפילו אם במקרה הם יהיו בני 87. אני לא חושב שנעורים מניעים את העולם, ואני לא חושב שלהיות בן 21 זה מומלץ משום בחינה שהיא”.

ואתה באמת הופך מורבידי יותר ככל שהזמן עובר? או שאתה מאמין שאפשר בכל זאת לעזוב את העולם עם חיוך?
“רק אם נזריק כמה מנות של מורפין. כמו כל דבר אחר, החיים נגמרים בדמעות. חכה ותראה”.

» מוריסי בהופעה - יום שבת 21.7, 21:00. גני התערוכה, תל אביב




תגיות: מוריסי, מוריסי בישראל, עידן חגואל

(14 מדרגים)

דירוג הגולשים:

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5