מוזיקה

עדכנו אותנו




אורי בהט: "הסרט שביימתי מרמז למה אסף אבידן והמוג'וז התפרקו"

יום רביעי 20 ביוני 2012 18:17 מאת: עידן חגואל, עכבר העיר

אורי בהט רצה לעשות רוקומנטרי ישראלי, אסף אבידן והמוג'וז רצו לכבוש את העולם. בסוף המסע המשותף שלהם בהט הפך למפיק של אבידן, המוג'וס התפרקו ו"Final Stages" יעלה השבוע בבתי הקולנוע



"הפוקוס עליו גדול יותר". אסף אבידן

(פוסטר הסרט)

פרסומת

כשעוד היה בוגר טרי של בצלאל, אורי בהט החליט שהוא צריך לעשות סרט רוקומנטרי ישראלי. הוא חיפש את המוזיקאי או המוזיקאים “שמסוגלים לשאת על כתפיהם סרט מהסוג הזה”, ומצא את אסף אבידן, אז זמר צעיר שמופיע מול קהלים צנועים באתרים אזוטריים ברחבי הארץ. היום, שלוש שנים מאוחר יותר, אבידן הוא כבר מזמן הבטחה בינלאומית בסדר גודל נדיר, ובהט, שהרוקומנטרי שלו “Final Stages” יוקרן בבכורה בקולנוע גת ב־22 ביוני (לפני שיצא בדי.וי.די), הוא לא פחות מאשר המפיק שלו.

הופעה קצרה בים המלח שיכנעה את בהט שאבידן הוא הרוקר שהוא חיפש. במשך שנה גישש אחר הדרך הנכונה לתעד אותו ואת הלהקה שעמדה אז לצדו. “מאוד לא רציתי לעשות סרט דוקומנטרי ישיר”, הוא מסביר, “קיבלתי הזדמנות נדירה בשביל בחור צעיר ויחסית חסר ניסיון. לקחתי את המצלמה איתי והצטרפתי לסיבובי ההופעות של הלהקה במשך שלוש שנים פלוס”.

למה דווקא המוג’וז?
“הם מוזיקאים שתופסים את עצמם בינלאומיים, וגם הסרט תופס את עצמו לא כפנים ישראלי, אלא כסרט על מוזיקה. זה סרט שמתעסק בלהקה בדרכים, ואסף והמוג’וז הם רק משל. זה חלום רומנטי מאוד שאנשים מסתובבים איתו – להיות רוק סטאר - ועיניין אותי לבחון את זה. זה לא סרט ששואל אותם שאלות, אלא מראה אותם כמוזיקאים בדרכים, לכן אין בו ראיונות איתם”.

זו יכלה להיות גם כל להקה אחרת?
“נכון. אבל בסיטואציה שבה אנחנו חיים זו לא יכלה להיות כל להקה, כי לא כל להקה היתה בסיטואציה של אסף אבידן והמוגו’ז. ליוויתי אותם מהרגע שהם חתמו בסוני ועד סיבוב ההופעות בכל העולם. עם הלהקה הזאת בפירוש קרה משהו”.



בהט צילם במשך שלוש שנים כשבידיו מצלמה אחת. “הכלל שלי היה להיות מין זבוב על הקיר”, הוא אומר, “לכן השתמשתי במצלמה אחת עם עדשות ארוכות, שמייצרת אינטימיות בלי להפריע למצולמים. הייתי הקולנוען שמצטרף ללהקה, והייתי צריך לתת כבוד ולא להפריע. לנסות להיות בלתי מורגש כמה שאפשר ולתעד את המציאות. אסף בהתחלה, והלהקה בעקבותיו, נתנו לי את הגושפנקה לזה”.
את הביקורת על ההתמקדות בסולן בהט הודף בטענה ש”לא אני קבעתי את הדינמיקה הזו. הלהקה נקראת אסף אבידן והמוג’וז. לא סתם לא מוזכרים השמות הפרטיים שלהם בשם הלהקה. הוא הפרונט. מטבע הדברים, הפוקוס עליו גדול יותר. ניסיתי לשמר את היחסים כמו שראיתי אותם”.

רוק זה לא וויסקי



קשה להגיד שהסרט מספק הצצה אמיתית לחיי הלהקה. את כל מה שהוביל את הלהקה לפצל כוחות, למשל, לא תמצאו שם. בהט טוען שמדובר בבחירה אמנותית: “אם הייתי מגיע כצלם סטילס והייתי מצלם את המתופף מכה מיוזע בתוף, אז היית מקבל את זה כתיעוד של הלהקה. אני בחרתי להפעיל את אותו מנגנון של התבוננות בווידאו. זה לא סרט דוקומנטרי, ואין פה איזה סיפור, ואין פה ערך מוסף דוקומנטרי שמעריץ מקבל. אבל יש פה יצירה ויזואלית שנותנת את הכבוד הכי גדול שאפשר לתת למוזיקה הזאת”.

למה בעצם בשחור־לבן?
“הסרט מתרפק על סרטים משנות ה־60 וה־70 - כמו התיעודי על בוב דילן - שנעשו בשחור־לבן גם בימים שכבר היה צבע. יש מסורת של תיעוד שחור־לבן ברוקנרול. גם הסרט על הצ’ילי פפרז צולם בשחור־לבן ב־1994”.

המוג’וז ממשיכים את המסורת הזאת לדעתך?
“כשאתה תר את העולם כמוזיקאי ושר את השירים שלך, אתה לא יכול שלא לראות שנכנסת לקונטקסט של המסורת הזו. אתה צריך להיות די מנותק כדי לא להבין שאתה לא הראשון ולא האחרון שיעשה את זה. ברגע שהם בחרו בדרך הזו, וחתמו בחברת התקליטים של בוב דילן, הם לא יכולים שלא להרגיש את הכניסה לנעליים מאוד גדולות והם מנסים לאט ובזהירות למלא אותן. זה בעצם החלום. וכשאני אומר רוקנרול אני מתייחס לזה במובן הרחב של המילה: לא במובן של בקבוק וויסקי, אלא במובן של ‘אני עוזב את החיים הרגילים שלי, נכנס לוואן ומתחיל להופיע’. זה רוקנרול”.

 #alt
"אחראי על כל האספקטים בקריירה של אסף ". אורי בהט (צילום: אורן זיו)
 

אין בסרט מילה בעברית.
“הטורים התרחשו בחו”ל, והצוות של הלהקה מורכב מאנשי צוות לא ישראלים, לכן השפה השולטת היא אנגלית. ככה גם הבנתי שהלהקה תופסת את הקריירה שלה: כלהקה בינלאומית. הם לא מזוהים עם לאום. הם מוזיקאים שמופיעים מול קהלים שונים בעולם ומזוהים כמוזיקאים. לא היה קונטקסט ישראלי, גם אם רציתי לחפש אותו”.

מדובר בחבורה של מוזיקאים ישראלים שלא מתועדת ביניהם החלפת מילה אחת בעברית.
“זו קריאה פרובינציאלית של הסרט. יש לנו ידע מוקדם ואנחנו יודעים שמדובר בלהקה ישראלית, אבל ברגע שאתה מצטרף למסע הזה הזהות הישראלית שלך לא נוכחת. אין התכחשות לדבר הזה, זה פשוט לא רלוונטי. זה לא סרט במימון הסוכנות היהודית, לכן זה זניח. בסרט על רדיוהד אין שום התייחסות לזהות שלהם”.

עד כמה אסף הגביל אותך עם מה לצלם?
“מותר היה לי לצלם הכל, כל מה שרציתי ומתי שרציתי”.

זה לא הרתיע אותו?
“זה הפחיד אותו, ואני חושב שהחשש שלו מאוד מובן. רוב הסרטים שנעשים בארץ, גם הדברים שמספרים סיפור מאוד יפה, נראים רע מאוד וערוכים רע מאוד. יש לי הרבה ביקורת על העולם הזה בארץ. אז בהתחלה היה לי קשה לשכנע אותו שאני הולך לייצר משהו ברמה מאוד גבוהה, אבל אחרי שיצרתי קצת חומרים הוא השתכנע”.

#alt
הזהות הישראלית לא רלוונטית. אבידן והמוג'וז (צילום: אורי בהט)
 

לא סרט עצוב



למרות שבהט ביקש ליצור סרט אווירה על מוזיקאים בסיבוב הופעות, הסרט מסתיים בסצנה שמוציאה את אבידן מהמוג’וז. בהט נגע במשבר של הלהקה בכפפות של משי, ולא קיים אפילו ראיון אחד עם חברי הלהקה. במקום זה, ניסה לבטא את האווירה הלחוצה דרך עיצוב פסקול. “אין שם צהוב”, הוא מבהיר, “אין שם אפילו צהבהב. הכביסה המלוכלכת שלהם לא מעניינת כמו המוזיקה שהם עשו. אסף אבידן והמוג’וז, עם כל הכבוד, מפורסמים בזכות המוזיקה שלהם. הם לא הרולינג סטונז, שמפורסמים בגלל הבעיות בלהקה וההתמכרות של הגיטריסט לסמים”.

סוף הסרט לא חד משמעי. אפשר להבין ממנו שאסף פורש ממוזיקה באופן כללי.
“אתה גם יכול להבין שלהיות מוזיקאי זה לא דבר פשוט. בסוף אתה יודע שהקבוצה התפרקה, והסרט הוא התשובה הכי נאמנה ללמה. זה יותר טוב מכל ראיון עיתונאי. זה מבהיר לצופה אינטליגנט למה הלהקה הזו התפרקה”.

אז למה הם התפרקו?
“אני חושב שהסרט יכול לרמז למה הם התפרקו”.

התחושה שעוברת היא של אווירה עכורה בין חברי הלהקה.
“זה מה שהרגשתי. זה מה שהרגשתי בכמה וכמה טורים עם קבוצה של אנשים”.

לאיזה עוד להקות התלווית?
“זו הלהקה היחידה”.

אז זאת אמת על עולם הרוקנרול או שזה הסיפור של המוג’וז?
“זאת שאלה שנשארת תלויה באוויר בעיני. האם סוג החיים הזה שמתואר בסרט, האינטנסיביות והסיזיפיות, מביא באופן בלתי נמנע לאווירה מורכבת, כבדה ומסובכת”.

התמונה שציירת די עצובה.
“שמעתי את הטענה שזה סרט עצוב. אני לא חושב שהוא כזה. יש בו המון רגעים מרגשים. אם הייתי מייצר גלוריפיקציה הייתי חוטא להרגשה הכי בסיסית שהרגשתי בדרכים – הרגשה קשה של התמודדות יומיומית שאי אפשר להתעלם ממנה. המטרה שלי היא שמי שצופה בסרט יתחיל להבין במה מדובר”.

אבידן, מכל מקום, יצא מרוצה. “לפני הכל זאת יצירת אמנות איכותית ומושקעת”, הוא אומר, “אורי הצליח להעביר את חוויית הדרכים יותר טוב מכל תיעוד אחר שראיתי. באופן אישי, זה סרט עצוב ומתוק בשבילי. בלילת ההישגים המרשימים שמוצגים בו מתערבבת עם ההבנה שזה הסוף של הפרק הזה בחיינו. למרות הריחוק שמוקרן על המסך, לי אישית זה גרם לאהוב את כל הנפשות שפעלו בסיפור הזה יותר”.

#alt
מרוצה מהתוצאה. אסף אבידן (צילום: אורי בהט)
 

אחרי הצילומים אבידן ובהט כל כך התקרבו, שבסופה של שרשרת החלפות מנהלים אישיים, אבידן מינה את בהט לתפקיד. “כל הנושא של לנהל אותו נפרד לחלוטין מהסרט”, מבהיר בהט, “אני יודע שזה לא נשמע ככה מתוקף הסדר הכרונולוגי של הדברים”.

אז איך הפכת לאמרגן שלו פתאום?
“צריך להתפרנס ממשהו. היום אני אחראי על כל האספקטים בקריירה של אסף בארץ ובעולם, מאל"ף ועד תי"ו”.

הוא לא חשש להפקיד את הקריירה שלו בידיים של מנהל חסר ניסיון כמוך?
“אני מניח שהיו לו חששות, אבל אני עובד קשה כדי שלא יהיו”.

הצעד הבא של השניים הוא חתימה על חוזה הפצה נחשק עם הלייבל פולידור של יוניברסל, לקראת שלושת האלבומים הבאים של אבידן כאמן סולו באירופה. “אני מרגיש שהוא קרוב מאוד לדרוך במקומות שאמן ישראלי טרם דרך בהם”.
 
ואיך ימכרו אותו בפולידור?
“כסינגר־סונגרייטר גרסת 2013”.

» הקרנת בכורה חגיגית של הסרט תתקיים ביום שישי הקרוב ה-22 ביוני בשעה 13:30 בקולנוע גת בתל אביב. לרכישת כרטיסים.




תגיות: אסף אבידן, אסף אבידן והמוג'וז, עידן חגואל

(4 מדרגים)

דירוג הגולשים:

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5