זמרי סתם: קרן פלס וחבריה פשוט שרים על כלום
יום שלישי 07 בספטמבר 2010 11:37 מאת: איתמר הנדלמן סמית, העיר תל אביב
הזרם המרכזי של המוזיקה הישראלית בעשור האחרון היה פשוט ריק מתוכן, והאלבומים של קרן פלס, אפרת גוש וכל שאר היוצרים הרימונאים מוכיחים את זה מעבר לכל ספק
אפרת גוש, מנסה לעשות משהו אחר
איה כורם, קרן פלס, דין דין אביב, אפרת גוש, מירי מסיקה, אריק ברמן. שמות שהם תעלומה בעיני. הם לכאורה שגורים בפי כל, אבל לי אין מושג במי מדובר. מי הם האנשים האלו? שמעתי פה ושם את שמותיהם, אך מעולם לא הקשבתי למוזיקה שלהם. איני יודע איך הם נראים. אם תעמידו אותם מולי במסדר זיהוי לא יהיה לי מושג מיהו מי (אולי אזהה את אפרת גוש כי יצא לי פעם לפגוש אותה, כמדומני, בקנטינה או במרסנד או משהו כזה).
איכשהו יצא שהקשבתי באחרונה לאלבומים החדשים של אפרת גוש וקרן פלס ("אה אה אה אהבה" ו"בין העיר לכפר", בהתאמה) והבנתי למה כל האנשים האלו חלפו על פני ללא משים. הם יצרני ריק (לא רוק. ריק). אני משתעמם מיצרני ריק.
אם ישראל הצליחה להמציא משהו ייחודי בעשור החולף (פרט לחומת ההפרדה וזן חדש של פצצות זרחן) הרי זה הזרם המרכזי במוזיקה הישראלית. איכשהו, לא ברור איך, ישראל הצליחה, באורח קסם ממש, לייצר שטנץ של שום דבר. יש כאן כשל לוגי: איך אפשר לייצר שטנץ של שום דבר? אין פס ייצור בעולם שמייצר שום דבר. כל מפעל מייצר משהו, גם אם חסר חשיבות. הזרם המרכזי של המוזיקה הישראלית, בין אם מדובר במזרחית (ים תיכונית, או איך שלא תרצו לקרוא לזוועה הזו) ובין אם באשכנזית (רימון), מדובר בריק. כלום. אוויר. מוכרים לציבור אוויר. והציבור קונה את האוויר הזה כי הציבור מתקשה לנשום, כנראה.
הנה התפרסמו עכשיו נתוני השמעות הרדיו לשנת תש"ע; מעבר לחשודים הרגילים כמו שלמה ארצי במקום השני ואריק איינשטיין במקום הרביעי (מקום רביעי? זה פאקינג אריק איינשטיין) הופתעתי לגלות שאייל גולן בראש הרשימה (ממש כמו בשנה שקדמה לה, מתברר, ואולי גם בזו שלפניה) או שבמקום השלישי נמצא שלומי שבת (בחיאת ראבק) ובמקום החמישי משה פרץ. או איזה פרץ אחר (יותר מדי פרצים במדינה הזו). אחר כך גלעד שגב (הו דה פאק?). האשה היחידה שהכניסה שיר לעשירייה הפותחת היא אפרת גוש עם "אה אה אה", שיר הנושא מאלבומה האחרון. וזה המצב בישראל תש"ע, ספטמבר 2010. השם ירחם.
אייל גולן בראש מצעד ההשמעות ברדיו (תצלום: דודו בכר)
ערב ראש השנה הוא זמן סיכומים. התקשורת עסוקה בסיכום השנה החולפת. בכל הנוגע למוזיקה ישראלית זה בזבוז זמן. אין מה לסכם. כמו שלא היה מה לסכם בשנה הקודמת או בזו שלפניה. אולי אין אפילו טעם לסכם את העשור הזה בישראל. בטח אין מה להכביר מילים. אפשר לנסות ולסכם את העשור החולף ואת השנה החולפת במילה אחת: "ריק". ואם נתעקש אז בשתי מילים: "הריק הגדול".
מהו הריק הגדול הזה? הריק הגדול של המוזיקה הישראלית הוא המוזיקה הישראלית. בעשור החולף, הזרם המרכזי בישראל היה לחלוטין ריק מתוכן. אוויר. שעה שהקולנוע הישראלי ידע להצמיח מתוכו יצירות חשובות כמו "צימאון", "ואלס עם באשיר" או "לבנון" (אחד מסרטי המלחמה הטובים שנוצרו בעשור החולף. לא רק בארץ אלא גם ברמה בינלאומית), ושעה שהאמנות הוויזואלית הישראלית הצמיחה כמה אמנים חשובים, מוערכים ומצליחים ברמה בינלאומית כמו אבנר בן גל או סיגלית לנדאו, הרי שבזרם המרכזי של המוזיקה הישראלית שממה. איך דיקלם הצל? עכשיו דממה? המוזיקה הישראלית על הבמה.
וזה לא תמיד היה ככה. בעשורים הקודמים הזרם המרכזי הישראלי ידע להצמיח מתוכו אמנים רציניים. הזרם המרכזי בישראל של שנות ה־70, ה־80, וה־90 ידע גם לאמץ לחיקו את הדברים שהגיחו מן השוליים. היום לשוליים אין סיכוי. זאת אומרת, קיימת תעשייה ענפה יחסית של להקות, אמנים ולייבלים עצמאיים שעושים דברים טובים ומעניינים (כמו אנובה או פית/קית) אבל כל זה לא מגיע למיינסטרים. המיינסטרים נשאר מעין בועה של שום דבר. כולם שרים באותו טון, בין אם זה הסלסול המזרחי או במבטא אשכנזי צפוני (מבטא אשכנזי צפוני נהגה בשיניים סגורות. למשל, המילה "תינוק" תשמע כמו "צינוק").
בזרם המרכזי האשכנזי, הרימונאי, הדברים אולי גרועים יותר מאשר במזרחי. מדובר באנשים די משכילים. הם יודעים מה קורה בעולם. הם יודעים עד כמה ישראל רחוקה ממה שקורה בעולם ובכל זאת, הם ממשיכים לייצר את השום דבר הזה. עם זאת, אולי הם לא יודעים שום דבר וזה פשוט הצליל שהם אוהבים? קשה לומר.
קחו את אפרת גוש, למשל. היא דווקא באמת מנסה לעשות משהו אחר. ההפקה של תמיר מוסקט אמורה היתה להחיות אותה. ב"חשפנית", אחד משבעת הקליפים שצילמה לסינגל "אה אה אה", היא מצטלמת במחוך, בתנוחות פתייניות. ביחס לשממה של המוזיקה הישראלית, זה סוג של צעד אמיץ. ובכל זאת, ששת שירי האלבום - המנסים לבטא איזה הלך רוח תל אביבי, שינקיניאי, רווקי, זרוק ודפוק נוסח שנות האלפיים - נשארים, ברובם, חסרי צורה ברורה. לא יכולתי לזכור שיר אחד בתום ההאזנה.
על קרן פלס בכלל אין מה לדבר. שממה. ערבה. ליד האלבום החדש שלה, מדבר סהרה הוא ארגז חול בחצר בית הספר. כל השירים נשמעים אותו דבר. לא רק של קרן פלס. של כל היוצרים הישראלים מהדור הזה. איך מייצרים צליל של שום דבר? לא בעיה, לוקחים פסנתר או גיטרה ספרדית ושרים טקסטים חלולים בפה סגור. דיכאון. היש תקווה לשנה ולעשור הבאים? ומה משותף לאסיר שעשה בלגן ולצפונית בהריון? צינוק.
תגיות:
אבנר בן גל,
איה כורם,
אייל גולן,
אפרת גוש,
אריק אינשטיין,
אריק ברמן,
גלעד שגב,
דין דין אביב,
מירי מסיקה,
משה פרץ,
סיגלית לנדאו,
קרן פלס,
שלומי שבת,
שלמה ארצי