עד שהדיסק יפריד בינינו
יום רביעי 28 באפריל 2010 03:00 מאת: בן שלו
בזכות זמרת אחת קרה הבלתי ייאמן: אשתי ואני אוהבים אותה מוסיקה. אני זז טיפה ימינה, היא זזה טיפה שמאלה - ואנחנו נפגשים באמצע
פרנק בלק. זה לא הדוד הזה מהאירוויזיון?
תצלום: אימג'בנק / Getty Images
זה היה ירח הדבש שלנו. היינו בסן פרנסיסקו, חיפשנו מה לעשות בערב, ובמדריך ההופעות היה כתוב שפרנק בלק יופיע באותו לילה במועדון קטן ליד המלון שלנו. חזרתי וקראתי כדי לוודא שאני לא מדמיין. אכן, פרנק בלק. מה עשיתי שמגיע לי כל הטוב הזה? האשה שאני אוהב, הזמר שאני הכי אוהב, סן פרנסיסקו, ירח דבש. האם יש הגדרה יותר מדויקת לאושר?
היתה רק בעיה אחת: האשה שאני אוהב. "פרנק בלק מופיע כאן הערב!" צעקתי, ומחמת ההתרגשות שכחתי עם מי יש לי עסק. "פרנק נף?" היא ענתה. "השם מוכר לי. תזכיר לי מי זה?" היא לא אמרה את זה בציניות. זה היה בלבול אותנטי. השם פרנק בלק - בלק פרנסיס, הסולן הנערץ של "הפיקסיז" - לא אמר לה דבר וחצי דבר, אז היא הלכה על השם הכי קרוב מבחינה פונטית.
"רגע", היא נזכרה, "זה לא הדוד הזה מהאירוויזיון? מה הוא עושה בסן פרנסיסקו? ולמה אתה רוצה לראות אותו מופיע?"
"עזבי, לא חשוב".
"לא, תסביר לי".
"פרנק בלק, לא פרנק נף. הוא היה הסולן של ‘הפיקסיז'".
"זה הרעש הנורא הזה שאתה אוהב, לא? הם מופיעים כאן?"
"הם התפרקו לפני עשר שנים. הוא מופיע לבד".
"הוא עדיין עושה הרבה רעש?"
"לא חושב, הוא מופיע עם גיטרה אקוסטית".
"אז בוא נלך, מקסימום אני אירדם".
אז הלכנו לראות את פרנק נף במועדון הקטן ליד המלון שלנו. לפני שהגאון השמנמן והקירח עלה לבמה היתה הופעת חימום של איזה ממלמל חביב ולא מוכשר. הקהל לא אהב אותו. מדי פעם אפילו נשמעו הערות מעליבות בהומור קולג'ים אכזרי. הציניות התחלפה בסגידה כשפרנק נף עלה. חוץ מאשה אחת, כל הנוכחים היו מעריצי "הפיקסיז". ההופעה עצמה היתה נחמדה. ביצועי אנפלאגד מצוינים לשירים שאין הרבה טעם לבצע בגרסאות אנפלאגד. כל הנוכחים היו מבסוטים, חוץ מאשה אחת.
"את נראית עצובה", אמרתי כשיצאנו. "זה היה עד כדי כך נורא?"
"אני לא עצובה בגלל ההופעה של פרנק נף, אני עצובה בגלל ההופעה של הבחור שניגן לפניו. זה היה ממש אכזרי איך שהתנהגו אליו. קצת רגישות לזולת. אז מה אם המוסיקה שלו לא עומדת בסטנדרטים האנינים שלכם".
בפרפראזה על המשפט המפורסם של רון מיברג, כבר עשר שנים אני חי עם אשה שלא יכולה לסבול את המוסיקה שאני אוהב. מסתייגת מרוקנרול, שונאת רעש, מתעבת ג'ז, אלרגית להיפ-הופ, ובאופן כללי לא מתעניינת בהבדל בין צ'ארלי פרקר לצ'ארלי מגירה ובין ג'ו סטראמר לאם-סי האמר.
כשהכרנו, לפני עשר שנים בדיוק, לא ידעתי את זה. מאחר שנפגשנו במסדרונות "הארץ", עיתון שעובדים בו כידוע רק אנשים בעלי טעם מוסיקלי אנין, הנחתי שהיא מקשיבה בבית לניק דרייק, אם לא ל"סוניק יות". ומאחר שהיא הבינה עם איזה סנוב מוסיקלי יש לה עסק (כשהיא באה אלי בפעם הראשונה הייתי "במקרה" באמצע אימון בקונטרבס) ולא רצתה להסגיר מידע לא נחוץ בשלב כה מוקדם, היא לא סיפרה לי שהיא בעצם אוהבת את שלמה ארצי, את דודו זכאי ואת "אנחנו הילדים של חורף שנת 73'".
חודש אחרי שהכרנו, בעודי מניח שהיא מכירה לעומק את הדיסקוגרפיה של ה"ולווט אנדרגראונד", סחבתי אותה להופעה של ג'נגו בבארבי. היא סבלה מכל רגע, ולא היה לזה שום קשר לג'נגו באופן אישי. הוא פשוט ייצג את עולם הרוקנרול, והיא לא רצתה, ועדיין לא רוצה, שום חלק בעולם הזה. האירוע המצער נהפך מזמן להווי משפחתי, משהו בנוסח "תראה מה הייתי מוכנה לעשות בשביל למצוא חן בעיניך". זאת היתה ההופעה האחרונה שראינו ביחד עד להופעה של פרנק נף, שהיתה ההופעה האחרונה שראינו ביחד עד היום. והיא היתה ב-2002.
רות דולורס וייס. ביצוע קורע (תצלום: דודו בכר)
אחרי הטראומה מההופעה של ג'נגו, ולנוכח האפשרות המזוויעה שאני אקח אותה לעוד הופעת רוק, היא התוודתה. היא לא גדלה על הביטלס, לא היתה ב"רוקסן", לא מכירה אף שיר של ניל יאנג, לא יודעת מי היה הגיטריסט של "לד זפלין", ואם היא תצטרך לבחור בין "נירוונה" ל"פרל ג'ם" היא תוותר על שתיהן. היא אוהבת רק מוסיקה ישראלית, או ליתר דיוק: רק מוסיקה ישראלית נעימה לאוזן. אם יש לך בעיה עם זה, זאת בעיה שלך. איך אמרו הרולינג סטונס (בשיר שאשתי לא מכירה)? יו קאנט אולווייז גט ואט יו ואנט. לא היתה לי בעיה עם זה, אבל בכל זאת תמהתי בחודשים הראשונים להיכרותנו על ההתעלמות שלה מכל מה שהוא לא ישראלי-נעים-לאוזן. האינסטינקט הראשוני היה לתלות את ההסבר בסביבה שלה. היא גדלה בקיבוץ דתי, זה חייב להיות החינוך שהיא קיבלה: רק מוסיקה ציונית. אבל התיאוריה הזאת מספקת לכל היותר הסבר חלקי. כי ברפת של הקיבוץ היא היתה יכולה לפגוש מומחה עולמי ל"גרייטפול דד", שיגלה לה את מנעמי המוסיקה הפסיכדלית, וזה לא קרה. ואחיה שמע את אהוד בנאי בתקופת "הפליטים", עוד לפני שבנאי נהפך ליקיר הקהל הדתי, ואילו היא לא גילתה שום עניין בפואטיקת הגיטרות של יוסי אלפנט. בקיצור, זה קשור אליה לא פחות מאשר לבית הגידול שלה.
לא על הטעם לבדו
אם אתה חבר של בחורה חצי שנה והטעם המוסיקלי שלה עדיין מפריע לך, סימן שאתה לא באמת אוהב אותה. אני שמח לדווח שהתמיהה על ההעדפות המוסיקליות של אשתי לעתיד נעלמה מהר מאוד. היא אפילו התחלפה בגאווה על כך שהיא לא מתביישת להודות שהיא אוהבת את "הגבעטרון". לא צריך לייפות את המצב: הוא ממשיך לייצר בעיות. אני לא יכול לשמוע את "ארקטיק מאנקיז" כשהיא בבית. או את צ'ארלס מינגוס. או את טום וייטס. או את "נערות ריינס". או את... אתם כבר מבינים את העניין. ואני לא יודע, וכנראה לא אדע לעולם, מה זה לראות הופעה מדהימה עם אשתי. אני מניח שזאת חוויה שאין כדוגמתה. אבל כפיצוי קיבלתי שיעור חשוב שחובבי מוסיקה אחרים לא זכו לקבל.
חובבי מוסיקה מושבעים נוטים להניח שכולם אוהבים מוסיקה כמוהם; שכולם חושבים שמוסיקה היא אחד הדברים הכי חשובים בעולם. ואם מוסיקה היא אחד הדברים החשובים בעולם, הרי שהטעם המוסיקלי של האדם מספר עליו המון, אם לא הכל. אמור לי מה הטעם שלך במוסיקה, ואומר לך מי אתה.
קרולינה. חסרת תקדים (תצלום: דניאל צ'צ'יק)
עד שאתה פוגש מישהי שלא חושבת שמוסיקה היא הדבר הכי חשוב בעולם. למעשה, יש בערך 1,452 דברים בעולם שחשובים לה יותר ממוסיקה. ובהתאם לעניין המועט שהיא מגלה במוסיקה, כך גם הטעם שלה: מצומצם, ממוצע ועברי להחריד. עם זאת, מתברר, מעל לכל ספק, שהיא הרבה יותר חכמה, רגישה ועמוקה מכל האנשים שסגדו לפרנק נף במועדון ההוא בסן פרנסיסקו, לרבות הגבר שישב לידה. כך שהתיאוריה שגורסת "אמור לי מה הטעם שלך במוסיקה ואומר לך מי אתה", מתגלה כשטות מוחלטת. הטעם של אדם במוסיקה אולי אומר עליו דבר או שניים, אבל לא משקף אפילו חלקיק מהווייתו.
נעים ויפה
לעתים נדירות קורה שאני ואשתי נהנים מאותה מוסיקה (ואני לא מדבר על שירים של אריק איינשטיין או מתי כספי, זה ברור מאליו). לפני כמה שנים שמתי דיסק של הסקסופוניסט סטן גץ. בקטע השני (ביצוע לסטנדרט "Body & Soul", שהוא לדעתי שלוש הדקות המוסיקליות הכי יפות אי פעם) היא הופיעה בסלון ואמרה: "מה זה, זה נורא יפה, זה ממש נעים לאוזן". ואז כמובן התחיל ויכוח עקר. אני טענתי שאם משהו הוא רק נעים הוא לא יכול להיות יפה, והיא טענה שנעים ויפה זה אותו דבר, וסטן גץ הלך להסניף משהו בזמן שאנחנו התווכחנו.
ואנחנו נהנים לשמוע ביחד "סוף שבוע עברי" ב-103 אף-אם. למי שלא מכיר, אלה שירים עבריים (אותם 200 שירים עבריים) שמושמעים ברצף בכל סוף השבוע. בלי רוק ובלי מזרחי, זה הפסקול של ישראל שלפני המהפך: מדורית ראובני עד רוחמה רז, דרך צוות הווי תותחנים. אם אני לבד באוטו, אני לא יכול לשמוע את זה יותר מעשר דקות. אבל אם אנחנו ביחד, אין לי גבולות. אפילו מ"גשר ביילי" של יהורם גאון למדתי ליהנות. אחת לכמה שנים שני הקווים המקבילים שלנו נפגשים, ולא בצורה תלוית-נסיבות כמו במקרה של "סוף שבוע עברי". לפני שנה וחצי יצא אלבומה הראשון בעברית של רות דולורס וייס. אני התאהבתי בו, אבל לא העזתי להשמיע אותו בבית. השירה של וייס היא ההיפך מנעימה לאוזן. יום אחד הרהבתי עוז והשמעתי לאשתי את הביצוע הקורע של וייס ל"משירי ארץ אהבתי" של חוה אלברשטיין. לשמחתי הרבה, היא השתגעה עליו. אחרי כמה שבועות שוב הרהבתי עוז ושאלתי אם תרצה לבוא להופעה של וייס. זה כבר היה יותר מדי. עברו בסך הכל שמונה שנים מאז פרנק נף, וכבר אני מזדרז להוציא אותה אל הגיהנום שנקרא מועדון הופעות?
מאחדת לבבות. קרולינה:
לאחרונה, בזכות זמרת אחרת, קורה הבלתי ייאמן. אנחנו אוהבים את אותה מוסיקה, ולא רק שיר אחד אלא דיסק שלם. אני זז טיפה ימינה מהטעם שלי, היא זזה טיפה שמאלה מהטעם שלה - ואנחנו נפגשים באמצע. זה מדהים, חסר תקדים ורומנטי בטירוף. עוד לא הצעתי לה לבוא להופעה של הזמרת הזאת, אבל אני חושב שיש סיכוי שהיא תתגבר על הרתיעה שלה ממועדוני רוק ותסכים.
והכל בזכותך, קרולינה.
תגיות:
בן שלו,
ג'נגו,
סטן גץ,
פיקסיז,
פיקסיז בישראל,
פרנק בלאק,
קרולינה