מוזיקה

עדכנו אותנו




קרן פלס: אני רוצה שכולם יאהבו אותי

יום שישי 02 באוקטובר 2009 07:48 מאת: דורון חלוץ

היא הזמרת האהובה והשנואה ביותר בארץ, מדורי הרכילות מתפעלים מהדיאטה שלה ורוני סומק מהכתיבה שלה. קרן פלס, אספנית תקליטי זהב, מדברת על הכל



קרן פלס. "יש לי הרבה בעיות כבן אדם"

פרסומת

את ט"ו באב האחרון העבירה קרן פלס בהופעה במועדון זאפה בתל אביב. היא על הבמה, כמובן, כי מה יותר ט"ו באב מהופעה של קרן פלס, בשמלה לבנה עם דוגמה גרפית בשחור וסנדלים שחורים לא מתאימים במיוחד. לא נורא, ממילא פלג גופה התחתון מוסתר ברובו על ידי הקלידים. הקהל מפרגן, פלס משוחררת ומשעשעת, ההנאה ניכרת בפניה ובשפת גופה.

בשיר השלישי, "לרוץ לרוץ", הכנרת מקבלת קטע סולו ומתחילה להשתולל, כולל דיסטורשן יבבני ומנסר. פלס מכריזה בפאתוס סרקסטי: "רגע של דרמה!" והולמת בעוצמה על הקלידים. שום מלודיה, סתם רעש. "יואו, איזה אוונגרדיסטית", סונט בה הבסיסט. זה הכל בהפוך על הפוך על הפוך, כי חצי הדקה הזאת היא היוצא מהכלל שמעיד על הכלל, והמוסיקה של פלס היא הרי רגועה וקלה לעיכול כמו קצפת סמיכה. על תופעות הלוואי נדבר בהמשך.

לא היית רוצה להיות קצת אוונגרד?

פלס: "לא".

זו שמכתיבי טעם הקהל מחכים לשמוע את הבשורה החדשה שבפיה?

"מחכים, תאמין לי".

כן, אלה החיים

קרן פלס, בת 30 (וחצי), הפציעה בחיינו ככותבת פזמונים לפני כארבע שנים, ומאז היא בכל מקום: מנפיקה להיטי פופ לצד מוסיקה אינסטרומנטלית לטלוויזיה ("מה שנחוץ לרווק", הוט), פסקולים זוכי פרסים לתיאטרון לצד הגשה ברדיו ("ציפורי לילה" עם ארז טל בגלי צה"ל). אפילו בדוגמנות הספיקה לחטוא, ובקרוב היא עומדת לפתוח רשת פיצריות בשיתוף חברים. "היא גם מבשלת מעולה", מעידה חברתה הקרובה, הזמרת מירי מסיקה. "אין מה לעשות, יש אנשים כאלה וצריך לחיות עם זה".

גם בשנה שבה לא הוציאה אלבום חדש הופיעה פלס לאורכם ולרוחבם של גיליונות סיכומי השנה החולפת: מככבת בעירום ברשימת "היפים והנכונים" של "פנאי פלוס", וזוכה בתואר "המייקאובר של השנה" במתחרה "רייטינג"; "לשם" שכתבה למסיקה מופיע בשלהי רשימת 500 השירים הגדולים של המוסיקה הישראלית שפורסמה ב"ידיעות אחרונות", אבל לצדו "פז'ו 92'", מאלבומה השני של פלס, ממוקם שלישי ברשימת השירים הישראליים הכי גרועים אי פעם. פלס היא לא רק המוסיקאית המקומית החשובה והמשפיעה ביותר בקרב בנות דורה, היא גם הזמרת הכי אהובה והכי שנואה בישראל.

שיריה התחבבו על הרדיו הישראלי מיד עם צאתם. "לשם" הושמע 1,258 פעם בגלגל"צ, גל"צ, רשת ג' וערוץ 24 כבר בשנת צאתו (2005), לפי נתוני אקו"ם. שנה אחר כך, "ואת" שכתבה להראל סקעת ו"איתי" מאלבום הבכורה שלה הושמעו מעל 800 פעם כל אחד. ב-2008 הושמעו פזמונים מאת פלס 3,975 פעם במסגרות הנ"ל. היחידים ששיריהם הושמעו יותר ממנה הם אהוד מנור ושלום חנוך (כמלחינה היא מדורגת שישית במספר ההשמעות).


"רגע של דרמה!" קרן פלס בהופעה, 2007. (תצלום: לימור אדרי)

פלס לא יודעת לפענח את סוד ההצלחה. "אני לא יודעת לנתח את המוסיקה שלי, רק לעשות אותה", היא אומרת. "הניסיון להבין איך כותבים שיר יוצר אצלי אי נוחות, כי אין איך". גם מרבית האנשים שליוו את הקריירה שלה בשלבים שונים מתקשים להסביר את הפלא, ומצביעים על הסברים שנעים החל בטקסטים המפותלים, דרך הלחנים המורכבים ועד לניהול המופתי של הקריירה שלה, שירתה בכל רגע נתון בכמה חזיתות.

"עמדה מאחוריה מערכת יחסי ציבור מאוד דומיננטית בתקופת הפריצה, והיתה תחושה של קדימונים עם השירים שהיא כתבה למסיקה", אומר דןדן מטיוק, עורך מוסיקלי ותיק בגלגל"צ, התחנה שחיבקה את פלס בחום. "כשהאלבום יצא היא לא הגיעה כאנונימית. במשך כמה חודשים היא היתה בכל מקום, וזה יצר אפקט שהגדיל אותה הרבה מעבר לנוכחות המוסיקלית שלה בתחנה. השירים שלה מבוססים על סיפורים קטנים, היא סינגר-סונגרייטר במובן המאוד לא חדשני של המלה, שזה בעצמו קצת חדשני בארץ, לחזור למשהו פשוט יותר".

גם הממסד הכיר בכישרונה של פלס, והיא גרפה שלל פרסים שכיבודים כספיים בצדם. רשימה חלקית מאוד: פרס שר החינוך להבטחה מוסיקלית ב-2006, פרס ערוץ המוסיקה הישראלי ב-2007 ופרס מפעל הפיס לאמנויות הבמה ע"ש לנדאו ב-2008. אלא שלצד ההצלחה הגורפת, ואולי בגללה, קמו לפלס לא מעט מתנגדים, ובראשם מבקרי המוסיקה המקומיים.

אלבומה הראשון, "אם אלה החיים" (2006), עוד זכה לביקורות פושרות, אבל "מבול", שיצא שנתיים אחריו, נקטל מקיר לקיר. "הצליל של האלבום כל כך שבלוני, שטחי וצפוי, שהזרימה המלודית הנאה של השירים והפיתוח היעיל שלהם נהפכים לעקרים", כתב בן שלו ב"הארץ". ב"טיים אאוט" זכה האלבום לשני כוכבים מתוך חמישה ולביקורת נשכנית של גל אוחובסקי, שתיאר את שיריו במלים כמו "מעיק", "תרגיל של בני 17 במגמת מוסיקה בתיכון" ו"משהו שנשכח על המדף מהאייטיז".

פלס רגישה מאוד למה שכותבים עליה. היא אמנם שומרת פאסון, אבל אם לוחצים מספיק, הקיטור משתחרר (ולאחריו מגיע הטלפון הנוזף מהמנהל האישי שלה). "בדיסק הראשון אמרו שאני לוחשת, עכשיו שאני צועקת", היא מלינה, "או שאני לא רוקנרול ועכשיו 'כמה פאתוס'. אתה לא יכול לרצות את כולם, אבל אני רוצה שכולם יאהבו אותי. זה מתסכל, אני לא רוצה שיהיה מתווך רשע שיעמוד בדרך למישהו שיכול לאהוב משהו שעשיתי. אני לא מבינה גדולה בסאונד, זו מעטפת, אבל להגיד 'מיושן' זה לא רלוונטי באמנות. אנשים רוצים שידגדג להם בלב, והסאונד הוא לא הדבר הראשון שאני שמה עליו דגש. השיר הוא שליח של רגש.

הקליפ של "מבול" מ-2008:



"כמו סבא שלי, אני סוג של עובדת אדמה. לסבא שלי היתה מחצבה: קם כל בוקר, חוזר כולו לבן. לי יש מחצבה מסוג אחר. אני צינור, האמנות זורמת בי". היא שולפת גיליון של אחד משבועוני הבידור (ומבקשת שלא להזכיר את שמו כדי לא לכבדו בקרדיט), ובו ביקורת לא הכי נוקבת על הופעתה בעצרת התמיכה שהתקיימה בכיכר רבין בתל אביב בחודש שעבר בעקבות הרצח בבר-נוער. היא מקריאה ומסכמת: "זה וולגרי, זה צחוקים לחבר'ה, אני מעל זה".

יצא לך להסכים עם ביקורת רעה שנכתבה עלייך?

"אני תמיד מסכימה איתן, זו הבעיה. האגו מסכים כי האגו פצוע, וכשאומרים משהו רע אני ישר אומרת 'חשפו את הבלוף'. היצירה היא המקום הכי פגיע שלי. אם כותבים משהו רע על המוסיקה שלי אני נפגעת מזה. ויש בי גם חלק של ביטחון עצמי ושל העצמה שאני עושה לעצמי".

השאלה הסוציולוגית

לא רק המבקרים נגדה. חיפוש שמה של פלס בפייסבוק מוביל לכ-20 קבוצות, חלקן של מעריצים ואחרות נושאות שמות כמו "קרן פלס נמאסת" או "התנועה להחרמת התופעה המכונה קרן פלס, המתיימרת להיקרא זמרת איכותית-אלק אך למעשה שיריה הם גיבוב מטופש של יותר מדי מלים ופחות מדי מוח". ואלה המעודנים יחסית.

גם לרדיו זורמות תגובות קוטביות. "ההתקבלות השנויה במחלוקת שלה בקהל הישראלי לא נעלמת מעינינו", אומר מטיוק. "קיבלנו הרבה פידבקים שחלאס, משמיעים אותה יותר מדי, והתמונה שקיימת בקהל, שיש כאלה שמאוד אוהבים אותה ויש כאלה שמתעבים, קיימת גם בקרב העורכים המוסיקליים בגלגל"צ. לטעמים מסוימים זה נשמע מדי קומוניקטיבי ויכול לעצבן. קהל אנין מחפש דקויות של הפקה מוסיקלית ורפרנסים לדברים שקורים בחו"ל, ואת זה לא תמצא אצלה. טקסטים זה דבר נורא חשוב במוסיקה ישראלית, ויש משהו בטקסטים שלה שמאוד מדבר לקהל מסוים ומשגע אנשים אחרים".

תיאורים פרטניים של מערכות יחסים, כולל תשמישי המיטה, ניצבים במרכז שיריה של פלס ("אם הייתי קצת למעלה אז הוא הפך אותי חזק", מתוך "במכונית ליד הים", למשל). לפני כשנה וחצי פירסמה נטע היבשר באתר מוסיקת האינדי qube.co.il ניתוח פרטני ומשעשע של האמצעים הספרותיים המשמשים את פלס בכתיבתה. "הכתיבה המיומנת שלה הביאה רעננות חדשה לפלייליסט", קבעה היבשר.





אז איפה הבעיה? "ראשית, היא מעולם לא הצליחה להימנע משימוש בדימויים הכי שחוקים ובצירופים הכי בנאליים", כותבת היבשר. "היא לא הצליחה לשוות ממד משכנע לווידויים שלה בעיקר בגלל שהדרך היחידה שלה לתאר אותם היתה על רקע עונות השנה: 'שלושה ימים לסוף הקיץ, שלושה לילות לשכוח', 'זה החורף הראשון שלי לבד', 'ריחות פריחה, חילופי עונה...' ובכלל, כשמקשיבים למלים של פלס קשה שלא להרגיש דחייה קלה מהאופן האנוכי, האגוצנטרי, הילדותי והמפונק שבו היא מדברת על... החלק שלה במערכות יחסים - ורק על זה... היא יכולה לעורר אמפתיה במקרה הטוב אבל לעולם לא הזדהות, לא עניין אמיתי... כאילו, די, לא רוצה לשמוע יותר על האקסים שלך, לא מעניינים אותי הטיולים שלך בסנדלים על שפת הכנרת, לא עצוב לי שזרקו אותך, לא אכפת לי אם זרקת מישהו בעצמך, לא רוצה לדעת מהחלומות שלך, לא נוגע לי אורח החיים התפל והמופקר שאת מתארת וגם לא מערכות היחסים העלובות שאת מנהלת, תל-אביבית שטחית ובכיינית שכמוך, תיכנסי כבר למנזר וזהו".

"יש בשירים שלה משהו קצת יומני, שמתייחס לרשימת הדברים הפרטיים שקורים לה", אומר המשורר רוני סומק, שהכיר את פלס לפני כעשור, כשהשתתפה בסדנאות כתיבה והופיעה בערבי שירה בספריית בית אריאלה בתל אביב, "אבל בעיני זה יפה שאין לה יומרה לכתוב כמו מדליקת משואה. לדעתי חוש ההומור שלה לא הובן לגמרי. יש מקומות שהיא כתבה בקריצה ואנשים ראו את זה כתשובת אלוהים לאיוב. אני לא חושב שקרן נכנסה לפוזה של משוררת חולת שחפת שגרה בעליית גג. היא לא התכוונה להיות סילביה פלאת. מבחינתי שיריה עוברים את מבחן האמון ואפילו מרגשים".

אז למה אנשים רבים מוצאים אותה מעצבנת?

"זו שאלה לסוציולוגים ולפסיכיאטרים. בעיני היא מקסימה".

"אני פשוט שונאת ניתוחים", מגיבה פלס באדישות. "לפעמים אני רוצה לתאר מקום וזמן, והמטאפורות הן כמו תפאורה בהצגה. אלה עובדות שנכונות לשיר, גם אם לא כל שיר הוא ביוגרפי. כמעט בכל שיר בעולם יש עונה. זה בא לי באינטואיציה. לא המצאתי כלום".

לא מעניין אותך לכתוב על דברים נוספים? שתי מלחמות עברנו מאז אלבום הבכורה שלך, ולא שמענו ממך מלה בעניין.

"כתבתי הרבה שירים שקשורים לצבא, למלחמה הקיומית שלנו במדינה. מה שאני בוחרת בסוף לשחרר החוצה, זה כבר פאזל של תקליט שמאוד מורכב להסביר. אני הולכת עם המצפן הפנימי שלי ולא לפי מה שיעשה אותי מגניבה או שיגידו 'וואו, כל הכבוד לה'".

מלה של ספק

ואולי זה קשור גם לדעותיה הפוליטיות, או יותר נכון לחסרונן: פלס ניצבת בלב לבו של המרכז, עם אפס להט אידיאולוגי. "הצבעתי לציפי לבני. היא וביבי התראיינו טלפונית בתוכנית שלי ברדיו עם ארז טל. התרשמתי שהיא אשה אינטליגנטית, היא מצאה חן בעיני. אני לא מבינה גדולה בפוליטיקה, ורציתי לראות אותה ראש ממשלה. אולי בחישוב קר זה לא היה חכם".

לא רק המוסיקה אלא גם הפרסונה הציבורית של פלס מושכת אש. "החיבור בין אשכנזיות, מלח הארץ, בלונדינית שופעת שנראית כמו איכרה הולנדית, לבין שירי הרחמים העצמיים שלה לא מעורר אמינות", מפרשן מכר, "היא לא הולכת עד הסוף בשום כיוון". "היא השתלטה על המון תחומים ולא אוהבים אנשים שנמצאים בכל מקום, זה מעייף", סבורה רחל הוכמן, המורה המיתולוגית לפיתוח קול שמלווה את פלס כבר 13 שנה. "היא גם סקסית, גם חכמה, גם מוסיקאית, עושה הרבה רעש וצלצולים. היא בילבלה לגמרי את התקשורת. לא היו רגילים לעוצמות שהיא הביאה: מוסיקה, טקסטים, נעורים שופעים".

לפני שנתיים התראיינה פלס יחד עם אריק ברמן ל"טיים אאוט". הכתבה הפכה עד מהרה לזירת התגוששות בין המראיינים למרואיינים, שהואשמו בערך בכל מה שרע במוסיקה הישראלית העכשווית. פלס דווקא מברכת על הכתבה הזאת - מה זה משנה מה כתבו, העיקר שיצאה לה מזה חתונה.

רגע לפני שהגיעה לדירתו של איתי ולדמן, אז אחד  המראיינים וכיום עורך העיתון, היא דפקה בטעות על דלת הדירה שממול, שבה התגורר תומר גרנצל (27). "שבוע אחרי שהכתבה התפרסמה פגשתי אותה באירוע, והיא ביקשה את הטלפון שלו 'בשביל אחותי, עלי הוא צעיר'", מספר ולדמן. "אמרתי לה, 'על מי את עובדת? תגידי שהוא חתיך בעינייך'. היא התפתלה והודתה. כשחזרתי הביתה דפקתי לתומר בדלת ואמרתי, 'קרן פלס התלהבה ממך ושאלה אם אפשר לקבל את הטלפון'. הוא שאל: 'מאיפה קרן פלס מכירה אותי?' ואחרי שהסברתי לו הוא אמר: 'אשכרה, היא נראתה לי מוכרת'".

כך מתארת פלס בהופעה את האס-אם-אס הראשון ששלחה לגרנצל: "תומר שלום נקודה זאת קרן פלס סימן קריאה מתי אפשר לשוחח סימן שאלה וסמיילי. והוא כתב לי: 'מחר אחר הצהריים', כאילו הוא עסוק עד אז. התקשרתי, אמרתי: 'היי, רק רציתי לשאול אם יש לך חברה'. הוא אמר: 'בערך'. יופי, זו מלה שיש בה ספק. 'אז תבוא אלי, תשתה איזה קפה ונדבר לנו'. ורק שתינו קפה, בערך. ואז הגיע הבוקר, התלבשתי ויצאתי מהמיטה".

שנה אחרי אותו מפגש הם נפרדו. "זו לא היתה בחירה שלי", אומרת פלס, שמקץ חודשיים ניסתה שוב את מזלה וסימסה לגרנצל: "בוא". והוא בא, וכעבור חצי שנה גם הציע נישואים, וביוני האחרון התחתנו השניים בקיסריה, בנוכחות 450 אורחים. את שיר החופה ביצעה מירי מסיקה. לירח דבש ("לא היה לנו זמן לאי קסום עם קוקוסים") הם נסעו לניו יורק.

על מה תכתבי עכשיו?

"שיר לא צריך להיות תעתיק מדויק של הסטטוס שלי. רווקה שזרקו אותה אתמול יכולה לכתוב שיר אהבה שלם ולהפך. גם לא כל השירים על בחורים. אנחנו יכולים לעבור שיר-שיר ואני אראה לך". מה גם שהחרדות לא עברו, וכשהיא ישנה, הרווקות חוזרת אליה בחלומות: "אני חולמת שתומר מתחרט על הכל", היא אומרת. "החלומות האלה מעצבנים אותו כי אין להם אחיזה במציאות. הייתי מנתחת את זה כחוסר ביטחון, אבל בדרך כלל החלומות שלי זה לא מה שאני חושבת עליהם".

מתחילים איתך הרבה?

"כן, ואני מניחה שאם היו מזהים שאני קרן פלס היו מתחילים פחות, כי זה מפחיד להתחיל עם בן אדם מפורסם. בכל מקרה, אני אומרת שאני נשואה, זה משפט מחץ".

מה הכי קשה בלהיות בן זוג שלך?

"ללכת לישון לבד. אני בחדר שלי נעולה ומנגנת כל לילה. בסופי שבוע אנחנו ביחד, אם אין לי הופעה".

זוגיות איתך חייבת להיות מונוגמית?

"כן".

בגידה תחסל את העסק?

"אם הוא יספר לי על זה, אני לא חושבת שאעזוב אותו. אנשים עושים טעויות, זה נסלח".

מי מכם מרוויח יותר?

"זה לא עניינו של אף אחד ואני לא רוצה להתחיל למדוד. גם לתומר יש עסק מצליח (הוא מנהל אתר אינטרנט למוצרים מעוצבים) והוא עובד מהבוקר עד הלילה. שנינו אנשים שרצים אחרי החלום".


קרן פלס בהופעה. לא הולכת עד הסוף בשום כיוון (תצלום: לימור אדרי)

ביס מהסלט

בשנה האחרונה עוברת פלס רהביליטציה מזורזת, בדומה אולי לשינוי-בדיעבד שעבר על שלמה ארצי בשעתו, מסמל אולטימטיבי של ישימון המיינסטרים הישראלי לחלק מהקנון המקובל על אניני פופ ורוק. בחוגים מסוימים עדיין אופנתי להתנשא על פלס כמובן, אבל כבר מותר גם להכיר לפחות בכמה מכישוריה.

מסע שיקום התדמית התרחש, במודע או שלא, בשתי חזיתות שונות בתכלית: במות התיאטרון מחד ומדורי הרכילות מאידך. פלס הכריזה מאז ומתמיד על התיאטרון כעל אהבתה האמיתית, וכבר בראשית דרכה כתבה מוסיקה למחזות. עם תום מסע יחסי הציבור לאלבומה האחרון החלה לגזור את הקופון: "הרטיטי את לבי" ו"הנפש הטובה מסצ'ואן", שני המחזות הבולטים עבורם חיברה מוסיקה, זכו להצלחה ביקורתית וקופתית, ופלס גרפה עבורם פרסים.

"שיר צריך להיות מדויק, בחמש דקות גג צריך להגיד את כל מה שיש לך", היא אומרת, "אבל בתיאטרון זה שעה וחצי, ויש חופש מוחלט. בתיאטרון יש כוח מאזן, מעמיק. במקביל לזה שאומרים רימון, גלגל"צ, המסיקות - עשיתי גם עבודה מסוג אחר לקהל אחר. היה מאוד קל לשכנע אותי שאני כל הדברים האלה אלמלא התיאטרון, אבל ההערכה שיש כלפי בתיאטרון לא תלויה בפופולריות. מלחינת השנה בתיאטרון - אין כאן הצבעות, מעריצות. זו ועדה של אנשים שבכלל לא מכירים את השירים מהרדיו, ואם כן, זה נותן לי נקודות חובה".

מבקרי התיאטרון, להבדיל מעמיתיהם ממדורי המוסיקה, התרשמו מפלס לטובה: "פלס כתבה את מוסיקת התוגה הנכונה", קבע מיכאל הנדלזלץ בביקורת על "הרטיטי את לבי" ב"הארץ"; "המוסיקה היפה של פלס מסייעת לבנות את האווירה האירונית-רגשנית הנכונה", הסכים עמו שי בר יעקב ב"ידיעות אחרונות", שאהב גם את "המוסיקה היפהפייה" שכתבה פלס ל"הנפש הטובה מסצ'ואן".

במקביל לעבודה על אלבומה הבא כותבת כעת פלס מוסיקה ל"תעלולי סקפן" של מולייר בחאן (אודי בן-משה מביים), ובחודש הבא אמורה לכתוב מוסיקה ל"איזה קברט סאטירי, שאני לא בטוחה עדיין אם ייצא לפועל". השלב הבא יהיה מחזה עכשווי שתכתוב בעצמה, ואולי גם תשחק בו. "מאז 'מאמי' לא עשו פה אופרת רוק או מיוזיקל", אומרת פלס, שלמדה משחק במשך שנתיים בבית הספר של סופי מוסקוביץ'. "בקלאסיקה מפחיד אותי להשתתף כשחקנית, אני לא מספיק מנוסה, אבל בכזה דבר מעניין אותי לשחק".

היא כבר הופיעה במיוזיקל אחד, "הלהקה" בתיאטרון הבימה, במקביל לצאת אלבום הבכורה שלה. "מאוד נזהרתי ופחדתי שם", היא אומרת. "מאז שנולדתי לא זזתי מהפסנתר שלי, ואני בגוף שלא הרגשתי בו נוח. פלוס מאוד התפרסמתי, ליד אנשים שכבר מפורסמים ורגילים למה שאני עוד לא למדתי - זה מעמד מערער". מאחורי הקלעים התיידדה פלס עם הקולגות מוקי, יעל דואני ואדיר מילר. את שירי מימון, שהופיעה לצדה במחזה ושביצעה בעבר שיר שכתבה לה פלס, היא לא מזכירה. "לא יצא לנו מאוד להתחבר, זה כמו כיתה בבית ספר, זה לא אומר שאתה שונא את אלה שלא נהיים חברים שלך".

זה קשור להיותה זמרת?

"אני מעדיפה לפסוח על העניין הזה. היא לא עשתה לי משהו רע אבל היא לא התחברה אלי ואני לא התחברתי אליה מעבר לגבולות ההצגה".

זה קשור לשיר שכתבת לה לפני כן?

"תכתוב: היא לקחה ביס מהסלט וחייכה".

היו ביניכן מחלוקות אמנותיות?

היא לוקחת עוד ביס מהסלט, בלי לחייך.

על העדשה

במקביל, היה זה הקיץ שבו גילו צלמי הפפראצי את גירסת הביקיני של פלס. תמונותיה בבגדי ים זעירים פיארו את מדורי הרכילות במרבית העיתונים. זה אולי קשור להתכווצות המהירה בממדיה של פלס, שרק לפני שנה הצטלמה למגזין לנערות "גו" בהפקת אופנה שיצאה נגד טרנד הרזון אולם מאז הפכה בעצמה מ"דובה" (כהגדרתה) לאיילה. "שמתי טייטס מתחת לשמלה", היא מעדכנת את הקהל בהופעה ההיא בט"ו באב, "אם אתם רגילים לראות אותי עירומה או בביקיני, אז היום לא. אולי בהדרן".

"גם בקיץ הקודם הלכתי לים ולא הייתי על הכוונת של הצלמים", אומרת פלס, "הייתי מפורסמת לבושה. הקיץ זה היה אמבוש. הלכתי חמש פעמים לים, והצלמים הולכים על רצועת החוף עד שהם מוצאים".

למה שלא תסעי לחוף באשדוד אם זה מפריע לך?

"אני לא אוהבת לנהוג. אתמול אחי הציע לי לבוא לים אבל כבר לא התחשק לי על התמונה ביום רביעי. אני לא בוכה או מתלוננת, אבל זה מחיר. לא תמיד בא לך שיצלמו אותך חצי עירום. ניסיתי לבקש שלא יצלמו, זה לא עוזר. זה המקצוע שלהם, וצלמי הפפראצי בארץ יחסית לא גועליים".

מאחורי הקלעים בעצרת בכיכר רבין דפקת פוזות לכל מי שכיוון אלייך פלאש.

"יש רק זווית אחת שמתאימה לי. אני הולכת כפופה, אז כשמצלמים אני מתיישרת. מין משהו רפרזנטטיבי שלא קיים בי באופן טבעי".

מבול הפפראצי הזה דווקא עזר להוריד קצת את פלס מעץ הרצינות התהומית שבה נהגה להתייחס לעצמה וליצירתה, לפחות כפי שנחשפה עד אז בתקשורת. אלא שהעסק מורכב יותר מבחינתה, בשל היחסים המורכבים שהיא מנהלת עם גופה מגיל צעיר.



זיכרון הילדות הראשון שלה הוא "רטייה שהיתה לי על העין, כמו שודד ים, כי בגן חובה עברתי ניתוח נגד פזילה". גם הרגליים שלה הסתכלו זו על זו באותן שנים, והיא הלכה עם נעליים מיוחדות כדי ליישרן, "אבל הבנתי מההורים שלי שאני הדבר הכי מושלם בעולם, זה המזל".

בגיל ההתבגרות הכל הסתדר. בין השירים בהופעה היא מספרת איך "בכיתה ט' הלכתי לישון יום אחד שטוחה וקמתי עם חזה. ביום ראשון, היום של שיעורי ספורט, מישהו השאיר גרפיטי: כשאני רואה את קרן נהיה לי פלס". הלבוש שלה בשנים ההן הוסיף גם הוא לעניין. מי שליוו אותה בשלהי גיל ההתבגרות זוכרים מגפיים וחצאיות מיני קצרצרות, "שרואים את התחתונים מאחורה" (הוכמן) וש"הכל עף מכל הכיוונים" (יהודה עדר, המורה שלה ברימון).

"עכשיו יש קטע חדש", אומרת פלס, "להגיד 'היא נראית טוב', ואז מוסיפים 'כמה אנחנו מעדיפים אותה בלי המיקרופון. וכמה עצוב לזכור שהיא בעצם זמרת'. ואני אומרת לעצמי את כל הדברים האלה. אבל ההתכווצות בגוף היא בגלל שטוב לי ושהתחלתי לאהוב את עצמי, כי יש לי מערכת יחסים ומראה טובה מול הפרצוף, ולא הייתי צריכה לנחם את עצמי באוכל. קשה לעשות דיאטה ממקום של ביקורת עצמית".

להוריד ווליום

פלס גרה עם בעלה בקומה השנייה בבית דירות באחת השדרות הנעימות של תל אביב. בסלון רחב הידיים יש סדרת תמונות אדומות על הקיר, עציץ על אדן החלון, פסנתר שחור בפינה, שני זוגות אופניים תלויים על הקיר במתקן מיוחד ושתי נשים אסייתיות עמלות על הניקיון. הווילון הלבן מוסט כמעט תמיד, חושף את הדירה לשדרה ולהפך. פלס אוהבת להתבונן באנשים, אבל גם מאפשרת להציץ פנימה.

האולפן הביתי שלה הוא חדר קטן עם שתי מערכות קלידים, שלוש גיטרות, מלודיקה, תוף מרים, סט מפוחיות ומחשב. על הקירות תלויים פוסטרים של הצגות שכתבה להן מוסיקה ואוסף תקליטי הזהב והפלטינה המרשים שלה (כולל אלבומים של שרית חדד, סקעת, מימון ומסיקה, שבהם השתתפה ככותבת). על המדפים פרסי התיאטרון בהם זכתה וספרי שירה של זך ואלתרמן, וולך, שימבורסקה ועמיחי ("זה סוג של תנ"ך בשבילי"), שאת שירו "יותר מדי" הלחינה ושרה באלבום הבכורה שלה.

לא פשוט להיות שכן של קרן פלס. חלק מדיירי הבניין אמנם נהנים מאימוני השירה והנגינה האינטנסיביים שלה, אבל יש גם מי שמספרים על לילה שבו נאלצו לדפוק על דלתה בשלוש לפנות בוקר ולבקש להוריד ווליום, או לפחות לסגור את החלון. פלס לא זוכרת את המקרה: "בלילה אני מנגנת ושרה בשקט כי יש לי טראומה מדירות שגרתי בהן בעבר, שהיו משאירים לי פתקים 'נא לנגן רק בין השעות האלה והאלה'. הייתי תמימה, חשבתי שאפשר לנגן חזק כמו ביבנאל, וקיבלתי פתק עם העתק לוועד הבית ולבעלי הדירה".

היא אוהבת להאזין לג'וני מיטשל, לאונרד כהן, קט סטיבנס וטורי איימוס ("ממנה אני בגמילה"). "'שירים ליואל' של רונה קינן זה פשוט גאוני, היא עשתה לי הרבה מוזה, שילבה יפה כל כך בין סיפור, הצגה ושיר. אני הולכת לראות כמעט כל דבר שמגיע מחו"ל. הייתי גם בפט שופ בויז, אף על פי שזו לא כוס התה שלי". לא רק מוסיקה מספקת לה השראה: "אני קוראת הרבה ספרות ושירה טובה, רואה מה קורה בחו"ל, תערוכות. ראיתי באחרונה ארבע הצגות בניו יורק ושתיים בלונדון".

מה את שואפת להשיג בכתיבה שלך?

"דיוק. אני רוצה להעביר רגש מזוכך, כמה שיותר צלול. עמיחי אמר ששיר טוב זה כמו תרגיל במתמטיקה: פשוט ומדויק. ככה אני רוצה לכתוב. 'My Way' זה מדויק, זו בעיני הפסגה של המוסיקה".

את קלת כתיבה?

"אני קלת כתיבה ואז קשה בביקורת. אני מעבירה שיר אחד מעשרה שאני כותבת. אני כותבת הרבה שעות ביום, והתפוקה בהתאם. אני ישנה רק ארבע שעות בלילה, אחרי שניגנתי כל הלילה. מנקרת בי החיה הזאת שלא שבעה אף פעם. היא אומרת לי: תקומי, עצלנית. זה יכול להישמע כאילו אני מה-זה פסיכית. אני בתחושה שהזמן אוזל כי אני רוצה להגיד יותר ממה שיש לי זמן לומר. אני רוצה לכתוב גם מחזה, ולפני כמה חודשים, קצת אחרי החתונה, התחלתי לכתוב ספר, לא מגלה על מה. רק כשאני כבר לא שולטת בעיניים אני נרדמת. אני אוהבת את המחלה הקטנה שלי.

"יש לי הרבה בעיות כבן אדם. בעבר היו חסרים לי כלים, הייתי מסונוורת מהאפשרויות של העולם, או שהייתי רואה חושך כשבחוץ קיץ נהדר. אני אף פעם לא בדיכאון, רק לקצת זמן, אבל היו לי מצבי רוח קיצוניים. הייתי באופוריה גדולה, או הרגשתי שאני לא שווה כלום. עכשיו אני באמצע הנכון".

בדרך לאמצע הנכון היא עברה משבר ממושך ומייסר, מלווה בפחד שיכולת הכתיבה שלה נעלמה. "זה פחד של כל יוצר. אני כל הזמן עוסקת בכתיבה, אבל לא תמיד יוצא שיר. בשנה שעברה היה לי מחסום כתיבה שנמשך חצי שנה. שמונה עד עשר שעות מדי יום באולפן, וכלום. גם התו סול מכוער בעיני. הכל נשמע לי נדוש, מעצבן, רע, בינוני. זה קורה כל הזמן. אני נכנסת למשבר גדול, חושבת שאיבדתי את הכישרון והולכת לחברים להגיד שנגמר העידן שאני כותבת שירים. הם צוחקים, כי הם זוכרים לי את המחסום הקודם מלפני שנתיים".

יש לך טכניקות כתיבה? תרגילים שמהם מתחילים שירים בעתות דחק?

"היו לי הרבה תרגילים ברימון, להתחיל מהרמוניה מסוימת, מצורת פריטה מסוימת, לחפש את הנקבים. שלומי שבן נתן לאקס שלי (איתי פרל, גיבור השיר 'איתי') תרגיל - לנסות לכתוב כמו מישהו אחר. היה להם פרלמנט שלא הוזמנתי אליו, אני לא טיפוס של יצירה קבוצתית, אבל אימצתי לעצמי את המשימה, וניסיתי לכתוב כמו אהוד בנאי". כך נולד "פז'ו 92'"; "נכון שלא יצא דומה?"

"אם הייתי חוזרת לגיל שש הייתי בוחרת בדיוק במסלול הזה ולא משנה כלום", אומרת פלס, שגילתה נטיות מוסיקליות בגיל צעיר, וכבר בבית הספר היסודי גמרה אומר להיות זמרת. היא נולדה וגדלה ביבנאל, מושב ליד הכנרת, "מקום שיש בו הרבה מרחבים ומעט דברים חומריים להתעסק איתם, אז צריך לדמיין".
פלס, הבכורה משלושה (הצעיר, דין, השתחרר באחרונה מצה"ל ועובד כברמן; האמצעית, אלה, עובדת כעת על אלבום ראשון), היתה תלמידה מצטיינת. "הייתי שאפתנית מכיתה א'. לא יכולתי לנוח אם לא קיבלתי מעל 90 במבחן".

הוריה, בעלי מפעל לחומרי בניין ונטולי רקע מוסיקלי, דחקו בה ללמוד לנגן בפסנתר בכיתה א', אבל היא פרשה כעבור שנה ("רציתי לנגן, לא ללמוד"). הפסנתר נשאר בחדר ולבסוף היא למדה לנגן בכוחות עצמה, וחברה לתזמורות באזור הגליל. לאחר סיום התיכון - היא היתה אחת הבנות הבודדות במגמה הטכנולוגית (פיזיקה, אלקטרוניקה, מחשבים, רובוטיקה) - הציעו לה הוריה לנסות סמסטר ברימון, בטרם תפנה ללימודי הנדסה כפי שתיכננה. "עכשיו הנדסה נראית לי משעממת נורא", אומרת פלס.

היא עברה לתל אביב מיד עם סיום התיכון, בסיוע הוריה, ומאז לחצה במלוא המרץ על הגז. "היתה לה מטרה, היא אמביציוזית ומרפקנית במובן הטוב, היא טרקטור", אומרת מסיקה. כך למשל ניגשה פלס לנורית גלרון בסוף הופעה, וביקשה שתמליץ לה על מורה לפיתוח קול. כשהתקשרה לרחל הוכמן, המומלצת, סיפרה שקיבלה את הטלפון מגלרון, בניסיון לשכנע את הוכמן לפנות זמן.

"פיג'ו 92'", שנבחר לאחד השירים הגרועים במוזיקה הישראלית:




"אמרתי לה שאין לי מקום, אבל היא התעקשה והתעקשה", אומרת הוכמן. "היתה לה מחברת כמו של ילדות, שהיא כתבה בה מלים ואקורדים. רוב השירים היו מאוד בוסר, אבל היא היתה מאוד פורייה. אמרתי בלב, או שהיא משוגעת או שהיא גאונה. הבנתי שבטקסטים שלה מתפתחת שפה שהיא המציאה. היא הפנתה אלי גם את מירי מסיקה, והיה לי חלום להקים איתן הרכב שישיר ביידיש".

נערה עובדת

ההתחלה היתה קשה. פלס כשלה בבחינות הקבלה ללהקה צבאית, אבל במהלך השירות הגיעה לשיר בצוות הווי מזרחי. את הבחינות לבית הספר למוסיקה רימון עברה בקושי, בציון נמוך ("לא כל כך קשה להתקבל לרימון, כל מי שהיו לו 16 אלף שקל התקבל"), אבל כבר במהלך הלימודים שמה הלך לפניה כמוסיקאית מחוננת. "היא יותר טובה מכל הזמרות שעבדתי איתן במהלך הלימודים מבחינת ההבנה של איך עובד הרכב ואיך עושים עיבוד", מספר חבר ללימודים, "כשהיא תהיה פחות מוטרדת מכמה היא מצליחה, יש לה את כל הנתונים להצטרף לחבורה המוערכת של היהודית רביציות והקורין אלאליות".

באותן שנים, מעידה פלס על עצמה, "הייתי נערה חרוצה שעובדת באלף עבודות. לימדתי פיתוח קול באיזה שמונה בתי ספר, כתבתי בהתנדבות מוסיקה לכל הצגה שהציעו לי, ויש דברים שפשוט התקשרתי לבקש. אני עושה את זה עד היום. והופעתי כל הזמן".

פלס היתה אז בפאזה הרוקרית שלה, וצווחה מלוא גרון בהופעות קטנות בתיאטרון תמונע בתל אביב, חנוטה במכנסי עור ובמגפיים. היא הקליטה לבד אלבום שלם בהפקת גיל פלדמן, שעבד גם עם ריקי גל והזמין ב-2004 את אסף דרעי, מנהלה של גל, לאולפנו ברמת גן כדי להשמיע לו כמה מהשירים ולשאול אם ירצה לקחת גם את פלס תחת חסותו. דרעי מדווח: "התמוטטתי. האזנתי לזה שוב במכונית ואמרתי לעצמי וואו, איזו מדהימה. פה התחילה העבודה הקשה שלי, כי הייתי היחיד שהתלהב. כל חברות התקליטים אמרו לנו 'לא'. היתה תקופה קשה של מועקה ויאוש".

פלס המשיכה לכתוב ולהופיע על במות אזוטריות, ובינתיים קרו שני דברים משמעותיים לקריירה שלה: הראל סקעת, שגם אותו החל דרעי לנהל, הוחתם בהד ארצי, וקשריו של דרעי עם החברה התהדקו, ו"נובמבר", שפלס כתבה למסיקה, יצא לרדיו והיה ללהיט. "מכאן נהיה וייב טוב סביבה", אומר דרעי, שסגר עבור פלס חוזה לחמש שנים בהד ארצי.

"התחלתי לתת שירים לזמרים אחרים מתוך רצון לשמוע מישהו שר אותם, לא מתוך מחשבה שזה יעשה אותי משהו", אומרת פלס. "מירי למדה איתי ברימון, ונתתי לה המון שירים שהלכו איתה שנים בטייפ. יהודה עדר, המנהל של רימון, היה אז אחראי על החתמת אמנים חדשים בהד ארצי. הוא התעלם ממני, אמר שאני צריכה לעבוד בתיאטרון ולא ראה איך זה יכול לעבוד ברדיו".

את מסיקה עדר החתים, "אבל אחרי שלוש שנים לא קרה כלום ועברתי ל'עננה'", מספרת מסיקה. גם בעננה לא התעלפו מהחומרים שכתבה לה פלס, "אבל זו לא חברה לדיוות", ממשיכה מסיקה, "שמשקיעים בזמרת מאות-אלפי שקלים והופכים אותה לריטה הבאה. אז אין לי שירים לדעתם; לא נורא, לרוב האמנים שם אין שירים וממילא התקליט הראשון שלי עלה גרושים". אף אחד לא האמין שהשירים הללו יהפכו ללהיטים.

עדר, מייסד רימון וכיום מנהל מגמת כתיבת השירים בבית הספר, זוכר את הדברים אחרת: "יש כזאת מיתולוגיה על השיחות של קרן ושלי, שנעשו ולא נעשו. אולי מירי אמרה לה שאני אומר כל מיני דברים, שאולי צדקתי ואולי טעיתי בהם, ומהם קרן הסיקה, אבל לא דיברתי איתה ישירות על זה".

כשפלס כבר זכתה לחוזה בהד ארצי, שיכנעו אותה לגנוז את האלבום שהקליטה עם פלדמן ולשוב לאולפן. "חשבתי שהיא אחת היוצרות הכי מדהימות ששמעתי, אבל שצריך לעבוד על ההגשה של השירה", אומרת מיכל ויסברג, מנכ"ל ארומה מיוזיק ששימשה אז מנהלת המחלקה העברית בהד ארצי. "היה בה משהו תיאטרלי מדי. מוסיקאים אוהבים לנפנף בזה שהם מחזרים אחרי חברות תקליטים אדישות, אבל לפעמים האמן מגיע כשהוא עוד בוסר וצריך להשתפשף. ולפעמים באמת אתה מפספס".

החופש הנעלם

האלבום השלישי של פלס, שעליו היא עובדת בימים אלה ושייצא כנראה בשנה הבאה, אמור לקבע סופית את מעמדה כמוסיקאית חשובה ומרכזית ולא כיצרנית להיטים לפי משקל. את מושכות ההפקה היא הפקידה בידי יהודית רביץ, שהפיקה בעבר שניים מאלבומי המופת של קורין אלאל ("זן נדיר", "אנטארקטיקה") ואת אלבומו השלישי של אהוד בנאי.

הן נפגשו לפני כשנה, כשפלס השתתפה בפסטיבל שירי הילדים שרביץ ניהלה מוסיקלית. "ניגנתי לה את השיר שכתבתי. היא לא אמרה כלום אבל ראיתי במבט שלה שזה בסדר, לא יותר. כששאלתי, היא אמרה 'תנסי לכתוב לילדים. תכתבי שיר על למה קראו לך קרן'".

"איתי", אחד מלהיטיה הראשונים של פלס:




השיר זכה בפסטיבל, וכעת גם הטף נוספו לקהל היעד של פלס. "קלטתי שאני רוצה לעשות את יהודית מרוצה. זה נורא חשוב ביחסים בין מוסיקאי למפיק".

זה שלושה חודשים הן נפגשות באולפן הביתי של רביץ, עדיין ללא שיטת עבודה קבועה: "זה דינמי, לפי כיוון נשיבת הרוח. יהודית עוזרת לי ללטש, יש הרבה עבודה לפני שלוחצים רקורד". מעבר לפן המוסיקלי, פלס חשה שהעבודה עם רביץ מגוננת עליה: "היא מסמלת משהו לשאוף אליו, אף אחד לא יכול להתקרב לרדיוס שלי כשאני עובדת עם כזאת אישיות. אין מקום בחדר לאף ציפור לצייץ".

זו תעודת ביטוח?

"אני מרגישה חסינה, שאני עושה אמנות ישראלית בלי לרצות אף מבקר. יהודית מלמדת אותי לקחת זמן, לספור בלב עד שלוש לפני שאני עושה צעד".

"יש לקרן כמיהה לצורת העבודה האטית של הדור שלי", אומרת רביץ, "לא אבקת מרק אלא ציר שמתבשל לאורך זמן. היא אולי הרגישה שהכל קרה לה מהר וחזק מדי. הבאתי אותה בשיחות שלנו טיפה להירגע, להסתכל פנימה, פחות לקהל".

באלבום החדש עוברת פלס לטכניקת עבודה מהפכנית מבחינתה: היא מלחינה את השירים בגיטרה. "ידעתי לנגן כמו בקומזיץ בכיתה ז', ועכשיו אני משכללת את זה", היא אומרת, "יעקב, אחיה של יהודית, מלמד אותי. זה מאוד קיצוני, שללתי מעצמי את הפסנתר. זה כמו לרכוב על חד אופן, הגוף מקבל יציבה חדשה. המלודיה פתאום יותר מעניינת, הטקסט יותר חשוב, אני מרגישה שיש בזה משהו טרי, כי בלי הפסנתר יש לי פחות על מה להישען". באלבום ילווה את פלס בגיטרה עמית ארז, מנסיכי סצנת האינדי-פולק המקומית, שידוך מסקרן שתפרה רביץ.

זו אגב הפעם השנייה שפלס פונה לרביץ, אבל הראשונה שנענית בחיוב. לפני תריסר שנים שלחה לרביץ הנערה האמביציוזית פלס, בתיווכה של הוכמן, מחברת שירים פלוס בקשה שתלחין אחד מהם. רביץ שומרת את המחברת עד היום. היא זוכרת את השירים כ"בוסריים", אבל "היה בהם כישרון מתפרץ, עולם פנימי עשיר. אולי אני אתן לה לחזור עכשיו לחומרים האלה, בדברים שכותבים מוקדם יש חופש שהולך ונעלם עם השנים".

בגיל 20 תיארת לעצמך שככה תיראה הקריירה שלך בחלוף עשור?

פלס: "רציתי שכשיגידו 'מוסיקה ישראלית' בעוד מאה שנה, גם השם שלי יוזכר. התרבות פה צעירה, אני חלק ממשהו בהתהוות. אם השאיפות שלי היו נמדדות במכירות ובעותקים, הייתי עושה מה שאני חושבת שיכול להצליח וזה בדיוק מה שהיה גורם לי להיכשל".



קרן פלס - מתי יש הופעה?




תגיות: דורון חלוץ, קרן פלס

(29 מדרגים)

דירוג הגולשים:

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5
  • תמר 13/02/2012 16:24:49

  • מישהי 25/01/2012 15:54:48

  • גאות 12/10/2009 16:11:50

  • קינן 09/10/2009 14:16:37

  • מוכשרת מאד 05/10/2009 14:48:18

  • טיטי טובולינה 05/10/2009 05:24:09

  • כגכ 03/10/2009 18:57:42

  • חן 03/10/2009 18:53:44

  • שרון 03/10/2009 18:32:10

  • איריס 03/10/2009 17:06:28

  • בן חמישים 03/10/2009 17:04:06

  • אני 03/10/2009 16:39:54

  • מוזיק 03/10/2009 14:53:01

  • שרה 03/10/2009 14:00:40

  • ניס 03/10/2009 13:28:54

  • רעמסס 03/10/2009 12:21:13

  • מיצי 03/10/2009 12:15:25

  • קריזה 03/10/2009 11:13:02

  • טייס לשעבר 03/10/2009 11:07:57

  • צחי 03/10/2009 10:35:10

  • רונן 03/10/2009 09:44:16

  • פיני 03/10/2009 08:41:30

  • ירון 02/10/2009 21:57:01

  • ענת 02/10/2009 00:30:27