מונוטוניקס: הלהקה שהפכה את השיגעון לאמנות

יום חמישי 20 באוגוסט 2009 14:47 מאת: בועז גולדברג, העיר תל אביב

אחרי שחרשו את ארה"ב ואת אירופה והפכו לקאלט יוטיובי, בועז גולדברג נפגש איתם לראיון

מונוטוניקס היא לא להקה מוזרה/מטורפת. יש מכשיר בשם מערבל ומשבש, שהוא מעוות קול שפושעים מזמינים כדי שהמשטרה לא תעלה עליהם כשהם מדברים בפלאפון. אני מזמין אתכם לדמיין איך זה נשמע. אפשר גם להיזכר בשניות האחרונות של הצפירה הישראלית - הפייד הארוך הזה שבו סירנות מאזורים שונים בעיר מתערבבות יחד. זוהי מוזיקה שירדה מהפסים. אצל מונוטוניקס הבלגן מוסכם מראש. אומרים שהופעה של מונוטוניקס לא רואים אלא חווים (הם מעולם לא הופיעו על במה - תמיד בתוך הקהל), אבל הופעה של מונוטוניקס לא מבטאת התפרצות ספונטנית, כי אם התפלשות צפויה, דינמיקה של הבה נלבש בגדי ים ונתלכלך, אי סדר המהווה סדר חדש באמצעות חוזה בלתי כתוב בין הלהקה לקהל שלה. אחד העקרונות המרכזיים ברוק טמון בתחושה שהלהקה נמצאת כל הזמן על סף התפרצות. מונוטוניקס מבטלים את העיקרון הזה, וזה כנראה סוד הקסם שלהם. אם כל רוקר שעומד על במה מפנטז על הרגע שבו יצלול לתוך קהל מסור ואוהב שיישא אותו, מונוטוניקס מבודדים את הרגע הנדיר הזה והופכים אותו לדבר עצמו. חלק ניכר מהקהל שלהם בחו"ל כבר ראה אותם ומכיר אותם, או לפחות צפה בעשרות סרטונים מבדרים שלהם ביוטיוב. הכאוס של מונוטוניקס מוסכם מראש על ידי הקהל. אט אט זה הופך לפולקלור.

» מונוטוניקס - הלהקה שחירבה את ה"שסק"
» מונוטוניקס - לכל הפרטים על ההופעה לחצו כאן
» מונוטוניקס - לראיון עם עכבר העיר אונליין לחצו כאן

אחד היתרונות הגדולים של הלהקה הוא שהם שלושה מוזיקאים משלושה דורות שונים. הסולן הוא גבר שבגברים בן 45 וקוראים לו עמי שלֵו. עמי כבר הספיק לדרוך בהרבה צמתים, אבל הוא לא חתיאר, אפילו שכשהוא רוצה להגיד אלבום הוא יאמר תקליט בתקופה שבה הדיסק גוסס. הגיטריסט הוא יונתן גת, שכולם קוראים לו גת והוא מעין ווייז קיד בן 27 שמדבר במהירות של 290 קמ"ש - תחשבו ג'ון טורטורו פוגש את מרטין סקורסזה. גת הוא אלגנטי, כי הוא סמל לדור שגדל עם האינטרנט אבל לא הסתאב. את דור הביניים מייצג המתופף חגי פרשטמן, בן 37, עניו, שקט ונעים הליכות, מאלה שטעמו מפה ומשם ויצאו מחוזקים. הרבה פעמים ראיתי כל אחד מהם מופיע בהרכבים אחרים, אבל מעולם לא העליתי על דעתי שהשלושה יכולים להיות כל כך דומים פיזית זה לזה. "נסה אתה להיתקע עם עוד שני אנשים באוטו שלוש שנים. אתה תתחיל להיראות כמוהם", אומר לי גת. "כמו בני זוג", מחזק עמי. "כמו אנשים והחיות מחמד שלהם", משיב גת. "כמו בספורט", מחזיר עמי.   

המוטציה הזאת שנקראת מונוטוניקס, עם 16 אלף חברים במייספייס ולהערכתי מספר דומה של תמונות מונוטוניקסיות שמופצות ברשת, יושבת כרגע בסלון הבית של עמי ואשתו, שגרים באחד הקומפלקסים המבוצרים ביפו. בעוד 48 שעות תטוס הלהקה לסיבוב הופעות נוסף מעבר לים. הטור הנוכחי יגיע לסיומו רק עם הופעת עלי השלכת - ב־17 באוקטובר בנאשוויל, טנסי - אחרי שמונוטוניקס יופיעו 45 פעמים. על פי הערכות חברי הלהקה, מאז נובמבר 2005 ועד היום הספיקה מונוטוניקס לערוך כ־600 הופעות, רובן המוחץ בארצות הברית ובאירופה (כלומר, מעט מאוד בישראל). 600 הופעות! חזרות הם עושים לפעמים באוטו על עיוור, לפעמים בסאונדצ'קים. "הייטק, הייטק, אנחנו בעצם בהייטק", חושף חגי. וחוץ מכל הדבר הזה רוב מונוטוניקס (חגי וכאמור עמי) גם נשואים.

בראיון קודם ל"העיר" אמרתם שהמוזיקה שלכם מאוד ישראלית. מה בדיוק ישראלי בה?

עמי: "אתה נמצא פה בתוך ישראל ואתה מנגן בגיטרה חשמלית ועושה רוק ושומע תקליטים בבית וזה, ואתה בטוח שאתה עושה מוזיקה כמו שהאמריקאים עושים. אבל כשאתה יוצא החוצה אתה מגיע להבנה שגם אם תנגן את אותם תווים ותעשה את אותו שיר, לאמריקאי, בגלל שהוא אמריקאי, ולשוודי ולנורווגי ולכל אחד יש את הדרך שלהם לעשות מוזיקה. ולנו בתור ישראלים יש את הדרך שלנו".

גת: "יש הרבה להקות ישראליות שמופיעות בחו"ל ומאמצות אסתטיקה שזרה להן. אני מצליח לראות את זה ויזואלית למה המוזיקה שלנו ישראלית, יותר מאשר בהקלטה. הגסות של ההופעה - זה שההופעה היא מאוד לעומתית וחצופה - כן, זה ישראלי. ההופעה שלנו לעומתית בקטע ישראלי מאוד. כאילו, זה נבחני אבל לא מפחיד".

בחיים עצמם עמי לא מפחיד ולא נבחני.

העמי הזה הוא טיפוס, הואmusic lover  אמיתי. קולטים שהוא מנהיג הלהקה, כי יש משפטים שבהם הוא משתהה באמצע, רוצה שישמעו גם את הדממה. הוא מצהיר ברצינות שהשאיפה שלו היא "להתברג בסצנה ההוליוודית" ו"לעבוד בערוץ הספורט הישראלי", ולמרות הסערות שהוא יוזם בהופעות כשמו כן הוא - שלו. ואולי זה הטריק. כנראה רק אדם שלו יכול לתת כזה שואו, שבסך הכל הגבולות בו הם ברורים. עמי בא מכפר יהושע האמיד שבעמק יזרעאל, ובאמצע הראיון הוא מגיש לי את הדיסק "חום יולי אוגוסט" של שלמה ארצי ומצביע על רשימת התודות. "עמי - בטי בם", אני מקריא. "הייתי טכנאי המוניטורים של שלמה", הוא זורח מגאווה, "אתה מבין שזה בעיני שיא הקריירה שלי?". משפט שלמה הנ"ל הוא חלק מהמפתח להבנת סוד הקסם של מונוטוניקס וקצב ההופעות שלה: שלושתם אנשי מוזיקה שניתן להגדיר מולטי טאסקינג. הם יודעים לעשות הרבה דברים.

חגי, שנולד בגבעתיים, עבר בגיל תשע לאריאל וחזר בגיל 22 לישראל, תופף כאן במיטב להקות האינדי הפופולריות יחסית (הלהקות של הפיקוקס, דה גירלז, הלהקות של אסי תג'ר ועוד), ובתווך ניגן בהרבה מאוד הרכבי ג'אז וקינח באפרת גוש. חגי הוא גם היחיד בלהקה, כך לפחות אני מבין, שלא בא מבית אמיד. בחזרה לעמי. הוא התחיל אי שם בשנות ה־80 כטכנאי סאונד שחי מאחורי הקלעים של להקות אחרות. אחר כך תופף בלהקת המשאיות (להקה שכל חבריה היו פועלי במה לפני כן), הקים כמתופף את להקת הגראנז' הישראלית סאבווי סאקרס, ואז, תוך כדי זוגיות עם הזמרת מיכל קהן (כיום מתופפת), הפיק לה מוזיקלית שלושה אלבומים (אחד נגנז), שבשניים מהם הוא מנגן בהרבה כלים. אני זוכר אותו מאז ומתמיד כאיש די מופנם, שניכר שיש בו יותר ממה שיוצא החוצה. השינוי שעבר עצום. בסאבווי סאקרס הוא היה תקוע על במה מאחורי סט תופים, אצל קהן כבר התקדם לגיטרה ולמיקרופון של קולות ליווי, אבל מי האמין שיום אחד הוא יידע לתת את כל מה שיש לו ערב ערב בסיבובי הופעות מפותלים שנמשכים חודשים ארוכים.   

חגי פרשטמן בפוזה שגרתית (צילום: אסף עברון)

  את מה שעמי עושה היום הוא החל ליישם בלהקתו הראשונה כמנהיג, Mono Addicted Acid Man, שהמתופף שלה, רן שמעוני, היה גם המתופף הראשון של מונוטוניקס. אלו היו הימים של הלייבל AST Music מבית מועדון הפטיפון - ימים שבהם עמי חי באימפריה (או באופוריה) הכי זעירה בעולם, בקונטרה של 180 מעלות לסגנון חייו העכשווי: בין אכילת בורקס ברחוב יצחק שדה 32 לבין עבודה כטכנאי הקלטה לאיזה סינגרסונגרייטר מקומי באולפן של הפטיפון באותו בניין; בין חזרות והופעות קטנות עם הלהקה שלו לבין צחוקים עם להקת המיותרים על המעקה של הפטיפון ודיבורים טריוויאליים על נבחרת ישראל בכדורגל. כך, בעולם מיניאטורי, עמי חי שנים. עד לחיבור עם גת.

 גת, שגדל בכפר סבא־רמת גן־תל אביב־סביון, החל לנגן על פסנתר בגיל עשר. הוא היה הבסיסט הכריזמטי של להקת פאנקייק, שקמה בשנת 2000 והקליטה שני אלבומים ל־Fast Music, "דלישס" ו"חלושס". אחר כך הספיק ללוות בהופעות את שי נובלמן, ירמי קפלן, פיטר רוט ושחר אבן צור. מונוטוניקס היא הלהקה הראשונה שבה הוא מנגן בגיטרה, והמיתר הנמוך בגיטרה המונוטוניקסית שלו הוא מיתר בס (למי שממש מתעניין, גת משתמש באפקט גיטרה בשם טורבו ראט). בתור הבסיסט של פאנקייק הוא הופיע המון בפטיפון, וההיכרות עם עמי - שבשלב זה כבר התייתם מהוריו ובלי קשר או עם קשר משהו טוב נפתח בו - היתה מתבקשת.

 

יום אחד בשנת 2003 פאנקייק ערכה חזרה בפטיפון ועמי - מן הסתם כנראה עם איזה בורקס ביד - קפץ למקום. באיזושהי סיטואציה עמי התחיל לשיר איזה להיט מזעזע של פרל ג'אם. "הכרחתי אותם לנגן איתי את השיר, ואמרנו, 'וואלה, דווקא כיף'", מספר עמי. "ואז הרגשנו את הקסם בשילוב הזה של האנשים", כך גת. מפה לשם יצא שעמי ערך עם פאנקייק סדרה של הופעות פרודיות במסגרת להקת הופעות שנקראה הארדקייק. הארדקייק עדיין הופיעו על במה, אבל אפשר היה לראות שם ניצנים של מונוטוניקס. כל פעם הם לקחו סגנון מוזיקלי אחר והתעללו בו. השילוב של רוק והומור אף פעם לא היה כוס התה שלי, אבל בהארדקייק היה משהו מעבר לזה. פעם אחת הם הופיעו עם שני מתופפים ושתי גיטרות וקראו לזה "הארדקייק חור בראש". "הכי טוב היה 'הארדקייק רוק ישראלי'", טוען עמי. "מה שמחזיר אותנו לזה שאנחנו ישראלים בדם".

העיתונאי הטקסני ג'ון לומאקס, צאצא של המוזיקולוג האגדי אלן לומאקס, כתב עליכם שאתם "להקה שמצליחה להיות בשיא הכושר מבחינה פיזית ובו בזמן להישאר מושחתת נפשית". עד כמה אפשר להיות מושחת נפשית ועדיין לשמור על כזה כוח פיזי?

"יש לפעמים איזו תחושה כאילו אלה השתגעו לגמרי", מבאר חגי, "אבל בתכלס אנחנו סחים לגמרי, אנחנו עושים את זה עם הרבה פוקוס, עם איזשהו קונטרול כזה שבכלל לא נראה, או יכול להיראות מתוך כאילו כאוס כמו איזה עננה פסיכית שהנה לא יודעים מה יקרה וזה. אבל השאיפה שלנו היא שתהיה שליטה מלאה על מה שקורה, עם ידיעה ברורה לאן הולכים, מה הולך להיות הקטע הבא, מה קורה עכשיו בשינוי, פחות או יותר". עמי מסביר ש"אם אתה לא מרוכז אתה הולך לאיבוד בתוך שנייה", ומוסיף: "אני חייב להגיד שבהרבה מהמקרים זה מה זה מסריח. אנשים מזיעים, מפליצים. פתאום אתה בתוך איזה ענן של נאד. אני גם הייתי אחראי פעם אחת לאיזו מכת ריח". וגת מסכם: "זה קורה לפעמים. אתה מרגיש לא נעים כזה, כי זו הופעה שלך. אבל נראה לי שאתה גם האחרון שיחשדו בו. אתה כאילו מנגן, אתה מקצוען סטייל, אתה לא אמור להפליץ".

לקראת סיום הופעה של מונוטוניקס, שבדרך כלל אורכת 40 דקות ויש בה עשרה שירים (כולל קטעי מעבר היתוליים), הקהל מרים את חגי וגם את מערכת התופים. וזה עובד - חגי מנגן. במגזין "ספין" קראו לזה "The art of drum surfing", ואותי מעניין אם מונוטוניקס המציאו את זה. עמי: "תראה, לא ראינו שום דבר ספציפי לפני זה, אבל אתה שומע כל מיני דברים שאנשים אומרים. לכן אני אומר לך שלהגיד 'להמציא את זה' זה כמו להגיד 'אני המצאתי את הסולו גיטרה'. כי כבר לכאורה עשו הכל: ניגנו את כל השירים ואת כל הריפים, השתמשו בכל המטאפורות, הקלישאות, שרו בכל השפות, ניגנו בכל הווליומים שאתה יכול לחשוב - מחזק עד חלש - הכי מהר שאפשר והכי לאט שאפשר. אבל אם אתה מצליח להמציא איזה ניואנס קטן שלך, ואנשים באמת מצליחים להרגיש שהם קיבלו משהו שהם לא ראו לפני זה, אני חושב שזה צעד גדול. ואת זה אנחנו מרגישים כל הזמן. המצאנו את הניואנס שלנו".

איך אתם חווים את היחס כלפיכם בישראל? יש פרגון?

עמי: "מאוד ביקורתי פה. אני חושב שאנשים תופסים בצורה לא נכונה איזשהו דבר - לכל אחד יש את הזכות לעשות את הדברים שלו איך שהוא רוצה לעשות אותם, ושיהיה בריא. אני לא קראתי לעצמי מעולם לא פאנקיסט ולא גאראז' ולא שמאראז' ולא נעליים. הכל קראו לי. אז אם מישהו קרא לי גאראז', ויש איזה מישהו אחר שחושב שהוא גאראז' ושאני לא גאראז' - לבריאות. עכשיו אני עושה את מה שאני עושה, הגעתי לאן שהגעתי - מרוצה מאוד - לכן לא אכפת לי מה הוא חושב או מה הוא חושב ואין לי שום בעיה עם מה שמישהו אחר עושה".

אולי הדרישה הטוטלית שלכם למגע עם קהל מבטאת איזו מצוקה ביכולת של להקת רוק לרגש בנגינה ושירה נטו?

גת: "בעיני זה כמו לשאול את הלהקה שמרגשת בנגינה ושירה נטו למה אין לכם רצון לרגש בפירוטכניקה וזיקוקים. כל אחד עושה את זה בדרך שלו. אני לא חושב שאנחנו מתחבאים מאחורי כלום. אנחנו עושים את הדבר שהכי כיף לנו לעשות והכי טבעי לנו לעשות בעולם. אין בזה שום דבר מאולץ או מתוכנן. ברור שההופעה זה לא משהו שאנחנו מתחילים ואין לנו מושג מה יקרה, אבל הכל קרה בצורה מאוד אורגנית, ומה זה לרגש אנשים? זה כזה מושג חמקמק. אתה יודע, מישהו יכול להתרגש מדבר אחד, ומישהו אחר יכול לעמוד לידו ולחשוב שזה לא מרגש בכלל, וההוא בכלל יתרגש מאיך שהברך של עמי השתקפה באיזו מראה שנמצאת בצד שמאל של החדר. להתחיל לחשוב אם מה שאני עושה מרגש אנשים, זה נשמע לי מניפולטיבי. מה שנותר לך זה לעשות את העניין שלך ולקוות שאנשים יתחברו לזה, זה הכל".

ב־1 בספטמבר - במסגרת פסטיבל אינדי שיכלול הופעות של MGMT, פיית' נור מור, דינוזאור ג'וניור ועוד; בד בבד עם ההופעה של מדונה בפארק הירקון הסמוך - מונוטוניקס ינחתו בתל אביב וישיקו בביתן 1 בגני התערוכה את הריליס השני שלהם, אלבומם החדש "Where Were You When It Happened?" (שנמצא בחנויות מהשבוע). זה יקרה ימים ספורים אחרי שיסגרו את החלק האירופי של הטור הנוכחי במועדון הגאראז' הלונדוני, ורגע לפני שימשיכו לחלק השני של הטור, שייערך בארצות הברית ויכלול 35 הופעות ב־37 ימים (!). בארצות הברית הפופולריות של מונוטוניקס בפירוש גואה (כבר קוראים להם שם Cock Rock), ובשנה שעברה הם הגיעו לרשימת "10 Bands That Rock In 2008" של The Allmusic Blog. במגזין "מוג'ו" הבריטי קיבל ה־EP שלהם, "Body Language", שלושה כוכבים; ב"פיצ'פורק" התלהבו קצת פחות מהקלטת הבכורה הנ"ל (6.7), ואילו ב"ספין" האמריקאי התלהבו קצת יותר. אבל עמי אומר בצדק ש"כוכבים יש הרבה בשמים" ומביא אותי לנקודה: מונוטוניקס היא להקה יוצאת דופן, כי היא לפחות מצדיקה את החשיפה התקשורתית והאינטרנטית שלה היא זוכה.

הקילומטראז' שהיא עשתה מספק לה כיסוי ומבדיל אותה מרוב הלהקות התל אביביות האלה, שבין התיעוד הפוטוגני שלהן למה שקורה אצלן בהופעות (או בכלל) אין שום קשר. אלו להקות שמצדיקות את המשפט: צעד גדול למדיה הדיגיטלית, צעד קטן לכושר ההמצאה. להקות שהן לא מוזיקה, אלא החפצה. אצל מונוטוניקס הסיפור שונה. הם אמנם להקה סופר־פוטוגנית, אבל לזכותם ייאמר שהפער בין התצלומים שמעריציה מפיצים באינטרנט לבין ההופעות שלה אינו גדול, וזאת בניגוד לפער המסוים שדווקא כן עומד בין הופעה של מונוטוניקס (או יוטיוב טוב שלה) להקלטה (ב־"The Village Voice" התייחסו לפער הזה כשהגדירו את ההקלטות של מונוטוניקס "מאמרים ב'פלייבוי'", אם כי רק כדי להדגיש עד כמה ההופעות שלהם מדהימות). לא פחות חשובה היא העובדה שמונוטוניקס חתומים ב־Drag City, לייבל אינדי אמיתי תוצרת שיקגו, כזה שלא נשלט על ידי קונגלומרט. בין השאר חתומים בו פייבמנט, ברודקאסט סילברג'וז, בוני פרינס בילי ורויאל טראקס. לא סתם רוב להקות האינדי הפופולרי הפועלות כיום חפות מרעיונות מקוריים. בדקו מי הם הבוסים האמיתיים שלהם.