איך הפך הדי-ג'יי לדבר הכי חשוב בבר?
יום שני 03 באוגוסט 2009 18:27 מאת: נטע אחיטוב, עכבר העיר תל אביב
בעשור האחרון הברים הנחשקים ביותר בעיר הם גם אלה שמשקיעים בסוללת תקליטנים מכובדת על העמדה. למה היום כל אחד יכול להחליף תקליט, איך הפכו הדי.ג'ייז לבעלי בר וכמה זה עולה לנו?
תקליטניות בסאבלט
(תצלום: רוי רגב)
» לבחירת הברים הטובים בתל אביב - לחצו כאן
» שותים בזול וטסים בחינם לחו"ל - לפרטים על ה-Happy Hour התל אביבי - לחצו כאן
» אשרו הגעה לאירוע ה-Happy Hour התל אביבי באירוע הפייסבוק
ערב אחד, כשניב הדס היה בעמדת התקליטן בסקוט אברפורד (בר שפעל בעבר בנחלת בנימין 85) והעביר בין טראק אלקטרוני אחד למשנהו, ניגש אליו עודד קטש. קטש פנה אל הדס במלוא הרצינות ואמר: "אתה יודע שגם אני הייתי די.ג'יי תקופה מסוימת? מניסיון אני אומר לך שאם תשים עכשיו משינה, תראה איך הבר מתרומם". הדס חייך וענה לו "ואני הייתי פעם שחקן כדורסל, כשאתה מתחת לסל הייתי ממליץ לך לזרוק ישר לרשת". האנקדוטה הקטנה הזו יכולה להביא למסקנה פשוטה: היום כל אחד יכול להיות די.ג'יי. מי שאחראי להרחבת גבולות המקצוע הם בעיקר הברים. רבים מהם מתהדרים היום בעמדת תקלוט מעודכנת ובתקליטנים מעודכנים עוד יותר, שקטש הוא רק אחד מהם.
קונטרול פריק
סקירת ההיסטוריה של התקליטנים בברים מתגלה כקצרה למדי: שנות ה־80 התאפיינו בהפרדה ברורה בין מועדונים עם די.ג'יי ובין בר עם מערכת סטריאו, במקרה הטוב. מי שהתחיל את אופנת הדי.ג'יי בבר באופן לא רשמי היה השריטה, שפעל בסוף שנות ה־90 ברחוב מונטיפיורי. משם זה המשיך לפישפש, שהסתתר בחדר האחורי של קפה תם ברחוב גורדון. מי שבאמת שינתה את כללי המשחק היתה סצנת הברים של שנות האלפיים, שמילאה את העיר בתקליטנים. היום בולטים בתחום השסק (לילינבלום 17) והזינגר (מזא"ה 49), שדואגים לסוללת תקליטנים מרשימה שמתחלפת מדי ערב.
בזינגר לקחו את עמדת התקליטן צעד אחד קדימה לעבר העתיד, ומשדרים את הסטים המנוגנים בשידור חי באתר. שלומי זידן, מבעלי המקום, תקליטן שכבר ראה ושמע דבר או שניים, מסביר את המהלך כהזדמנות להוציא את המוזיקה אל מחוץ לבר עצמו. "הסיבה הראשונית היתה לתת לדי.ג'ייז שלנו פלטפורמה מוזיקלית נרחבת שתאפשר להם להישמע", הוא מסביר, "זה כדור שלג שמתחיל להתגלגל, ויש תחושה שהרדיו הזה עומד להתפתח לממדים גדולים אפילו יותר מהזינגר עצמו". אבל העובדה שזידן הוא לא רק תקליטן מנוסה אלא גם בעל בר טרוד מגלה סיבה נוספת למהלך: "זה נבע גם מהצורך שלי לשמוע את המוזיקה שמנוגנת במקום גם כשאני בבית או לא באזור", הוא מתוודה, "אני קונטרול פריק בכל מה שקשור למוזיקה".
די-ג'יי בברטלבי (תצלום: קרן מנור)
קונטרול פריק מזן אחר הוא אדי ארליך, הבעלים של האברקסס, שבו מתארחים תקליטנים ערב ערב מזה 11 שנה. ארליך, תקליטן בפני עצמו, גם דואג להחליף את מערכת הסאונד בכל שלוש שנים במערכת חדישה ומשוכללת יותר. אולי האדיקות הזאת היא הסיבה שהמקום הוא הוותיק ביותר מבין שכיות האלכוהול של רחוב לילינבלום.
"מוזיקה היא הנשמה של האברקסס", טוען ארליך. אבל מתברר שמוזיקה גם מכתיבה גם את ההכנסות בקופה. יש באברקסס מושג שנקרא "טראק האלף שקל", שגורם לאנשים לגמוע עוד ועוד אלכוהול. עד סוף הטראק, הקופה מתמלאת באלף טקילין. "לפעמים עוברים חודשים עד שמוצאים אותו, אבל כשהוא נמצא, זה רגע מאושר, טראק האלף שקל הנוכחי הוא של ההרכב קרוון פאלאס".
איך אתה מסביר את התופעה?
"כשיש משהו שעושה טוב, אנשים משתחררים".
משחקים בדי.ג'יי
רונן ללנה, המנהל האמנותי של האברקסס, מצטרף לשיחה וטוען כי ההבדל בין די.ג'יי לבין מחשב שמנגן שירים ברצף הוא כמו ההבדל בין ארוחה קפואה לארוחה מבושלת. "צריך מישהו שיידע להבין ולהרגיש איזו מוזיקה לשים על פי הקהל, האווירה ואפילו השעה בלילה", הוא מוסיף, "ווליום וביטים זה לא משהו שמחשב יודע לעשות. אני מעריך שאנשים מגיעים לאברקסס, בין השאר, כי יש תקליטן, זה מציב סטנדרט מסוים ויש לזה משקל גדול בבילוי". זידן מסכים עם הדברים, ומוסיף שמחשב לא יכול לשלוט באווירה באותו האופן שדי.ג'יי יכול. "אני מעדיף ש־30 די.ג'ייז ינגנו בכל יום את הסט שלהם, יביאו את הוורסטיליות והטעם האישי שלהם, מאשר שאני אערוך את המוזיקה במחשב כל ערב. רק היום אני מבין שאלוהים הוא לא די.ג'יי, פשוט יש לו בר".
אבי שניבאום, שמתקלט בריף ראף (גרוזנברג 22) ובפרוזדור (נחלת בנימין 52), מאמין שלתקלט בבר זו פעילות שמאפשרת להרבה אנשים לשחק בלהיות די.ג'יי ללא התחייבות אמיתית. "זו הזדמנות לנסות את המוזיקה שלך מול אנשים ולראות מה התגובות", מסביר שניבאום, "לי זה לא מפריע שכל אחד יכול להיות די.ג'יי, כי אני לא מגדיר את עצמי כך, אני בסך הכל אחד שאוהב ומבין במוזיקה". לזידן יש דווקא הסתייגות מסוימת מהעניין: "כל עוד זה בברים, אני מעודד את זה. בבר לא חייבים די.ג'יי סופר מקצועי מבחינה טכנית. אבל יש אנשים שהתקלוט הוא חובבנות אצלם, אפילו ברמה שהם מורידים קבצים מהאינטרנט, מה שגורם לסאונד רע ולנזק לתעשייה". הדס בוחר להתייחס לסוגיית ההבדלים בין תקלוט במועדון לעומת תקלוט בבר גם מבחינת ההכנות לקראת הערב. "במועדון אני חושב במקבצים ואוסף אופציות, ובבר זה יותר חופשי - אני מביא דברים שאני אוהב ופחות מסדר אותם מראש", הוא אומר. מהבחינה הזאת שניבאום פחות מאורגן מהדס, הוא לא מתכונן באופן מיוחד, אלא מלקט דברים שהיה רוצה לשמוע בעצמו. "יש משהו מאוד כיף בלתקלט בבר, כי אפשר לעבור מסגנון לסגנון. יש גמישות מוחלטת. במועדון צריך להיות יותר קשובים לקהל, כי התקליטן הוא עוגן מרכזי במסיבה, לעומת תקליטן בבר שבעיקר עוטף את הערב".
גם נגישות התקליטן משחקת תפקיד מרכזי בהבדלים שבין מועדון לבר. מעטים יעלו בדעתם לגשת לדי.ג'יי במסיבה ולקשקש איתו. לעומת זאת בברים הם חלק בלתי נפרד מהתקשורת הבינאישית. "אני מאוד אוהב שאנשים ניגשים אלי בזמן שאני מתקלט. בריף ראף הדי.ג'יי הוא ממש שלט הכניסה", אומר שניבאום, "אבל יותר מזה אני אוהב שאנשים שואלים אותי על המוזיקה. זה יוצר אינטרקציה בין אנשים, והרי בשביל זה ברים נועדו, לא?".
אתי וגנר מציעה לתפוס הופעה
נוסף על הברים שמארחים תקליטנים, היום אפשר למצוא שפע של ברים שמארחים הופעות חיות. אם בשנות ה־90 הבארבי סימן את הפרסטיז' של הסצנה, והיתרון שלו היה שלא משנה איזו מוזיקה אתה עושה, רק תביא מלא קהל, הרי שהיום גם הקהל וגם המוזיקאים יכולים למצוא בקלות את הנישה המוזיקלית שלהם בבר. אתם אוהבים ג'אז - לכו לשבלול. אתם אוהבים מטאל - לכו לסאבליים. העיקר לכו להופעות. דניאל שריד, אסיף צחר ואילן וולקוב, למשל, הם מוזיקאים שמופיעים שנים רבות, ופתחו לפני שלוש שנים את לבונטין 7 מתוך האג'נדה להמשיך להתעסק במוזיקה ולתת במה למוזיקאים חדשים.
הפלורליזם המוזיקלי בברים מעניק ליוצרים הזדמנות לפנות היישר לקהל היעד שלהם, שכבר לא מחפש רק הופעות של חברים ומשפחה, או כאלה של אמנים ידועים. כבר לא צריך ללכת רחוק בשביל לראות הופעה, אלא פשוט לתפוס אחת, על הדרך, באחד מהברים שמארחים מוזיקאים ממש ליד ברז הבירה.
ברים שמארחים הופעות:
לבונטין 7. לבונטין 7
לימה לימה. לילינבלום 42
סאבליים. סלמה 53
סלונה. תרצה 17, יפו
צוזאמן. לילנבלום 25
קוזה נוסטרה. נחלת בנימין 10
קפה ביאליק. ביאליק 2
שבלול. האנגר 13, נמל תל אביב