יאפים עם ג'יפים: עוד יצירת מופת

יום רביעי 11 בפברואר 2009 05:16 מאת: בן שלו

המציאות באלבום החדש של "יאפים עם ג'יפים" מקולקלת. אין מה לחפש הרמוניה בלחנים והמלים מתארות נפט שמטפטף מצינורות השקיה.  "נבל דוד אדום" הוא שיח קוצים עירום ודוקר: ננעץ בגוף, חודר עמוק, מחטט בבשר

בעולם הקטן של המוסיקה האלטרנטיווית בישראל, קשה לחשוב על אלבום שחיכו לו יותר מאשר ל"נבל דוד אדום", האלבום החדש של הצמד "יאפים עם ג'יפים". וחיכו לו המון. שבע שנים עברו מאז ש"יאפים עם ג'יפים" (דניאל קיצ'לס ונעם יעיש) הוציאו את "בשנת החרב בחוץ והרעב בבית", אלבומם המלא הראשון, ונדמה שכל מי שנתקל מאז ולו בשיר אחד מתוכו, "הבת של הדיקן", סימן לעצמו את הלהקה הזאת וחיכה בציפייה דרוכה לאלבומה השני, שיוצא בימים אלה.

"הבת של הדיקן" השתמש באחד הטריקים הכי ממזריים בספר הפופ: שילוב אירוני בין מלים אכזריות ללחן שטוף שמש. "הבת של הדיקן נהנית מסאדו וקוקאין בתנאים אידיאליים / זרוקה על הרצפה, שיכורה מריגושים אלימים / אבל זה בכלל לא ענייני", שר קיצ'לס, והמנגינה מרחפת לה קלילה ואופטימית, נישאת על מצע עשיר של פסנתרים, מנדולינות וחצוצרות, כאילו היה מדובר בשיר אהבה תמים. זה היה פופ חתרני במיטבו, קלאסיקה מיידית של אינדי ישראלי. האם "יאפים עם ג'יפים" הכינו לנו עוד מהממתק החריף והמענג הזה?
יאפים עם ג'יפים: יותר מעוד אלבום אינדי ישראלי

לא. הבת של הדיקן לא גרה כאן יותר. באלבום החדש של "יאפים עם ג'יפים" יש שיר בשם "הבת של הבישוף", שקורץ כמובן ללהיט (במושגים של אינדי) מהאלבום הקודם, אבל לאירוניה המחויכת, למלודיה החמוצה-מתוקה, לעיבוד העשיר - לכל אלה אין זכר באלבום החדש. אם "בשנת החרב בחוץ והרעב בבית" היה עץ פורח, אם כי מעט עקום ומוזר, "נבל דוד אדום" הוא שיח קוצים. עירום ודוקר. חודו - המוסיקלי והמילולי כאחד - ננעץ בגוף, חודר עמוק, מחטט בבשר. זה הארדקור אמיתי, אף על פי שהכלים הדומיננטיים הם גיטרה אקוסטית וצ'לו, כלים ענוגים לכאורה.

"הדימוי שעמד לנגד עינינו בזמן העבודה היה אגרוף", אומר קיצ'לס. "אם האלבום הקודם היה כף יד פתוחה, האלבום הזה הוא כף יד קמוצה. התעסקנו באיזו תמצית, אני לא יודע בדיוק של מה, וניסינו לעצב אותה בלי למהול אותה". האם הדימוי של האגרוף נבע מהצורך של חברי הצמד לבטא כעס? "אני לא חושב. לא הייתי אומר שזה אלבום זועם, אבל אין ספק שהרגשנו צורך לצעוק משהו".

עוד דימוי שהנחה את קיצ'לס ויעיש בזמן העבודה קשור לצבע. "רצינו שזה יישמע מונוכרומטי, שחור לבן. בלי מגוון הצבעים של האלבום הקודם, שבו הקלטנו 40 או 50 ערוצים בכל שיר. בלי רקעים, בלי רבדים, בלי אוויר. ניפינו את כל הדברים המרחיבים וצימצמנו את הכל לנקודה אחת. הידקנו את השרוכים של הנעליים".

מלות השירים החדשים של "יאפים עם ג'יפים" מתארות מציאות שהכל בה חולה ומקולקל ("ארץ זבת זיבה", "נפט מטפטף מצינור השקיה", "נערה יפה וסנאי מת לראשה", שלא לדבר על הדיבור על מין, שגורם לחנוך לוין להיראות כמו מחבר של רומנים רומנטיים: "עניין הבשר בליל הכלולות נגמר, שפך את קרבו מלוא חבית שיכר בעודו מפרק עם הידיים אווז מבושל ספוג ביין").

אבל "נבל דוד אדום" הוא אלבום טורד מנוחה לא רק בגלל הטקסטים. הלחנים של קיצ'לס והעיבודים של השירים מערערים על הכללים של כתיבה "נכונה" בעולם הרוק והפופ. אין כמעט יחסי גומלין בין מלודיה להרמוניה (למעשה, ברוב השירים אין בכלל ממד הרמוני מבנה ומרגיע), וגם אין כמעט שירים שמצייתים למבנה של בית-פזמון. האנרכיה הקשוחה הזאת, וגם הנוכחות של גיטרת אקוסטית מקרקשת, מזכירות שירי בלוז ישנים, וזאת אכן היתה ההשפעה הגדולה על קיצ'לס ויעיש: רוברט ג'ונסון, לדבלי, מיסיסיפי ג'ון הרט, ג'ון לי הוקר. "היכולת של אדם לספר סיפור באמצעים כל כך פשוטים מאוד קסמה לנו", אומר קיצ'לס. "כמה כוח אפשר לייצר לבד, עם גיטרה ושירה, עם שלושה תווים ואקורד אחד".

דניאל קיצ'לס (מימין) ונועם יעיש. "אם האלבום הקודם היה כף יד פתוחה, האלבום הזה הוא אגרוף" (תצלום: טס שפלן / ג'יני)

עוד דבר חריג ב"נבל דוד אדום" הוא אורכם של האלבום ושל השירים. 11 רצועות, 23 דקות. זבנג וגמרנו. בשל הדחיסות והאינטנסיוויות של השירים אין צורך ביותר מזה (למעשה, אם "יאפים עם ג'יפים" היו מורידים שלושה שירים, זה היה יכול להיות אלבום נפלא של 17 דקות). ובכל זאת: מה עם קצת תודעה קפיטליסטית? הלקוח צריך לקבל תמורה לכספו, והיא נמדדת גם בדקות. "יש נטייה לחשוב שדיסק צריך להימשך יותר מ-40 דקות", אומר קיצ'לס. "זאת בעיקר נטייה של אנשים שרוצים להרוויח מזה כסף. מכיוון שאנחנו לא חושבים שנרוויח מזה כסף, לא ראינו שום סיבה לנפח סתם".

עשה זאת בעצמך

ההנחה ש"יאפים עם ג'יפים" לא עומדים להתפרנס מהאלבום הקרוב שלהם היא לא מובנת מאליה. הביקורות שגרף האלבום "בשנת החרב בחוץ והרעב בבית" חרגו מהתשבוחות הרגילות שמורעפות מדי פעם על יצירות ראויות. הן נכתבו בנמרצות יוצאת דופן והמחמאות היו נחרצות וחד משמעיות. האלבום ההוא הוגדר כיצירת מופת. "שיר אחר שיר הבליטו היאפים את כל המעלות שעשו את אלבומם האחרון ליצירת המופת, לא פחות", כתבה עידית אשל באתר נענע, בעקבות הופעתם של היאפים בתל אביב בשנת 2003, "הייתי רוצה להכריז שבמוצ"ש בבארבי ראיתי את ההווה והעתיד של המוסיקה הישראלית. לעזאזל, אני עושה את זה עכשיו. זה לא הזמן לגינוני אנדרסטייטמנט מיותרים". העיתונאי ניב הדס היה פסקני לא פחות בביקורת שפירסם באותה שנה במקומון התל אביבי "העיר": "נכון להיום, וזו כבר הפעם השלישית שאני כותב את זה, 'יאפים עם ג'יפים' הם הלהקה הכי טובה בארץ".

השניים האלה הם רק דוגמה מייצגת להתלהבות שבה התקבל האלבום. הנימה שאפיינה את הביקורות דומה לזו שזכו לה להקות כמו "נושאי המגבעת" או "אלג'יר", אך בעוד שהראשונה הצליחה להכניס להיטים אפילו לאולמי החתונות והשנייה מכרה כ-10,000 עותקים מאלבומה השני, שמה של "יאפים עם ג'יפים" לא גלש רחוק מדי ממערכות העיתונים. "בשנת החרב בחוץ והרעב בבית", שהודפס מחדש ויימכר יחד עם האלבום החדש, מכר כ-1,000 עותקים בלבד. לא נראה שקיצ'לס ויעיש מוטרדים יותר מדי מהמספרים האלה.

אז ממה הם בכל זאת מתפרנסים? התהייה הזאת עולה בכל מפגש עם מוסיקאי אלטרנטיווי, אבל במקרה של "יאפים עם ג'יפים", עצם העלאת השאלה אינו אפשרי. בשל ביישנותם, או מתוך מחשבה שאלה דברים שאין בהם שום עניין לציבור, חברי הצמד נרתעים מכל דיון על חייהם. הם כמעט לא התראיינו במשך השנים, גם לא כשאלבומם הקודם זכה לשבחים גורפים, ואי אפשר למצוא תמונה שלהם בשום מקום. זאת לא סרבנות מוצהרת אלא סרבנות אפורה. "אנחנו קצת בעייתיים בלדבר על עצמנו", מזהיר יעיש, שממעט בדיבור עוד יותר מחברו, שגם הוא מצדו לא ממש חמי רודנר.

הם ירושלמים, מן הסתם בסביבות גיל 30 (השאלה המפורשת נראתה פולשנית מדי), והוציאו את האי-פי הראשון שלהם ב-1999. מתי הם נפגשו? ומה חיבר ביניהם? שתיקה ארוכה משתררת, שבמהלכה יעיש וקיצ'לס מנסים להסכים ביניהם במבטים מה לספר ומה לא. "התחלנו לנגן לפני 99'", מסכם קיצ'לס. יותר מעשר שנים הם עובדים יחד, ופרט לעבודה עם להקת "פוריטנים צעירים", שמנהיג אחיו של קיצ'לס, ישי, הם מעדיפים לעבוד זה עם זה, בלי שותפים. "זה כמו סוד", אומר קיצ'לס. "אנחנו לא משתפים אף אחד. אחת לכמה זמן אנחנו מתעדים את מה שאנחנו עושים ומוציאים את זה, אבל מה שקורה אחרי ההקלטות כבר פחות מעניין אותנו. במקרים אחרים אנחנו לא מתעדים או שאנחנו מתעדים ולא משתפים".

תחנה חשובה בדרכם המשותפת היתה הגילוי של הלהקה האדירה "Guided by Voices", מהנציגות הבולטות של זרם ה"עשה זאת בעצמך" ברוק האמריקאי. "זה פתח עולם של אפשרויות שהיה דמיוני עד אז", אומר קיצ'לס. יותר מהמוסיקה, על "יאפים עם ג'יפים" השפיעה הגישה וצורת העבודה של הלהקה האמריקאית. "הבנו פתאום מה אפשר לעשות עם טייפ ארבעה ערוצים במקלט. אתה יכול לעשות את העטיפות בעצמך, לשיר למיקרופון גרוע, ובכל זאת להצליח לצאת החוצה ושיהיה לך קיום בעולם. כששמענו את 'גיידד ביי וויסז' הרגשנו שלמרות שאנחנו עובדים מתחת לאדמה, אולי אפשר יהיה לגלגל את מה שאנחנו עושים הלאה, להוציא את זה לעולם".

התחושה של הימצאות מתחת לאדמה משתקפת בעטיפת האלבום החדש - פרט מתוך העבודה "קדחת חפירות" של הצייר אברהם אילת. אם יש משהו שחשוב ל"יאפים עם ג'יפים" לומר על האלבום החדש שלהם, זה כמה הם אוהבים את העטיפה שלו וכמה היא חשובה להם. קיצ'לס ראה את העבודה של אילת במוזיאון ת"א לפני ארבע שנים, בזמן שכתב את שירי האלבום החדש. "המפגש עם הציור הזה היה חזק מאוד", הוא מספר. "הציור מתאר מציאות של טירוף. של מחלה פרטית ומחלה לאומית. יש שם קבוצה של אנשים - אומה - שעוסקים בחפירה למרות שהם כבר נמצאים מתחת לאדמה. מה התכלית של זה? יש שם גם אנשים שעורפים ראשים ואנשים שקוברים את הראש באדמה. הרגשתי שאברהם אילת מתעסק בדיוק בדברים שאני מתעסק אתם, והוא מאוד חידד לי את המחשבות.

"קראתי פעם ששאלו את הנרי פילדינג, שכתב את הספר 'טום ג'ונס', על הדמות הראשית בספר שלו, והוא אמר: 'אני מפנה אתכם לתחריט של ויליאם הוגארת. תסתכלו על הדמות השנייה משמאל - הכל נמצא שם. הוגארת אומר בציור את מה שאני לא יכול לומר במלים'. זה בדיוק מה שקרה לנו עם אברהם אילת. הוא אומר את זה יותר טוב מאתנו. אנחנו גאים לשים את האלבום שלנו בתוך יצירה שלו".