כך מוריסי שינה את חיי
יום חמישי 24 ביולי 2008 13:50 מאת: נעם רותם, יריב הורביץ ועידן אלתרמן
נעם רותם, עידן אלתרמן ויריב הורביץ מסבירים למה הם אוהבים את מוריסי ומה צריך לדעת לפני ההופעה ביום שלישי. מתוך הפרוייקט המיוחד של "העיר"
האחד והיחיד, עוד ארבעה ימים אצלנו
הילד עם הקוץ בתחת/ מוריסי על פי נעם רותם
אמרתי למישהי פעם שככל הידוע לי, מוריסי עובד עם מלחינים שונים, ולמעשה הוא מעולם לא הלחין אף אחד מהשירים שלו, והיא שאלה "אז איך זה שכולם נשמעים אותו הדבר?". אולי כי מוריסי, כמו כל האמנים הגדולים, לא עסוק בחיפוש אלא בשכלול מתמיד של אותו הדבר, מה שזה לא יהיה. ריימונד צ'נדלר, הרוקי מוריקמי ויצחק בשביס זינגר כותבים תמיד את אותו הסיפור, מארק רותקו וג'קסון פולוק ציירו רק ציור אחד, טומי לי ג'ונס וג'ק ניקולסון משחקים תמיד אותה דמות.
בוב דילן אמר פעם שהוא כל הזמן כותב את אותם ארבעה שירים. לאמן החשוב, האפי, יש תמיד את הדבר האחד שיאמר לאורך כל מכלול היצירה ואת הזווית או נקודת המבט שממנה הדבר נאמר. הוא לעולם לא ייצור משהו שיעמיד בספק או יסתור את שני הבלתי משתנים האלה. וזאת הסיבה שמעולם לא שמענו את האלבום האירי/אקוסטי/אלקטרוני של מוריסי, כיוון שהחיפוש אצל מוריסי הוא עמוק, לא קוסמטי. הוא מתעקש ללחוץ שוב ושוב על אותה נקודה עד שתתפוצץ.
משפט הפתיחה באלבום הראשון של הסמיתס: "הגיע הזמן שהסיפור יסופר, איך לקחת ילד והפכת אותו מבוגר", מקפל בתוכו את כל נקודת המבט המוריסית. כי הוא הרי "הילד עם הקוץ בתחת" ו"בן 16 מגושם וביישן", שמגיע ללונדון וישן בחדרים הזולים של י.מ.ק.א, שהתבגר לפני כולם והפך למוריסי הפוליטי, וזה של מערכות היחסים המתפוררות, והמאוהב בעצמו, וששונא את עצמו ואת כל מי שרוצח בשם הבשר, אבל תמיד נשאר מוריסי הצעיר פעור העיניים, זה עם הצווארון הכחול, שאליו, ואל שאיפותיו וזיכרונותיו הוא נזקק לחזור לאורך כל יצירתו.
לונדון כמרכז העולם
הכתיבה של מוריסי מתייחסת אל עצמה כמו אל מה שנהוג לכנות "מוזיקת עולם" במובן האותנטי שלה. כלומר אמנות שהמרכז שלה הוא גיאוגרפי, שורשי, ולא ניתן ליצר אותה במרחב אחר, כשלונדון וערי הלוויין שלה הן מרכז העולם במקרה הזה ולמען תושביה היא נוצרת.
זוהי מגמה שמוריסי הוא אחד המוזיקאים הבריטים הראשונים שנדבקו אליה בעקביות, וכיום אפשר לשמוע אותה בהקצנה אצל אמנים כמו הסטריטס וארט ברוט.
מוריסי לא ניסה אפילו לרגע לשיר בשפה אחרת על דברים שהוא לעולם לא יבין, או לנסות ליצור "פיסות חיים" שכל אחד יכול להתחבר אליהן, וכך, בזמן שבונו הקטין את עצמו בניסיון להפוך לאזרח העולם הגדול, מוריסי, שלא ויתר על השורשים שלו, רק הפך ליותר אוניברסלי.
ומספיק שתיזכרו בכל הפעמים ששרתם את "אם אוטובוס קומתיים ידרוס אותנו", משפט שרק מי שבאמת ראה מאות אוטובוסים כאלה חולפים מולו בכל יום יכול לכתוב.
אולי מוריסי תופס את עצמו יותר כזמר מבצע בנוסח סינטרה מאשר סינגר-סונגרייטר קלאסי כדילן, כי בעוד דילן מצריד את עצמו, ממלמל ויורק ויוצר אפקט שמדביק את המאזין לפה של דילן ומכאן לטקסטים של דילן, מוריסי תמיד רך, בדיקציה מושלמת, הוא מחליק בגרון ונותן לטקסט להתחיל לתסוס בבטן מבפנים.
אבל למה הוא התכוון?
אצל מוריסי הפלייבק, ובעצם גם הלחן, נועדו תמיד לשרת רק את הקול שלו, עד שלפעמים נדמה שקודם כל הוא שר ורק אז התחילו לנגן.
על החולשות הקטנות שלו ושל החברים שלו, ההורים שלו, המעריצים שלו וכל האדון וגברת סמית שהוא פוגש ברחוב הוא בוחר לשיר בקול גדול, תמיד מלודרמטי, והקונטרס הזה הוא שהופך גם אותם לגיבורים גדולים מהחיים.
כשהוא שר באותה הדרך על הפוליטיקאים ועל בית המלוכה, שנואי נפשו, הוא מצליח להגחיך אותם עד שהם הופכים לדמויות בסרט מצויר, לחלום שבו מרגרט תאצ'ר עולה על הגיליוטינה.
כשאני מנסה להעמיד את מוריסי בשורה אחת עם האמנים הגדולים בעיני, זה תמיד מסתכם בזה: לפעמים כשאתה שומע שיר שלו, פתאום מבזיק מאחת השורות חיוך קטן שכאילו נשלח רק אליך, ואתה אומר "כן, בטח המון אנשים אוהבים את השיר הזה, אבל רק אני והוא יודעים למה הוא התכוון באמת".
האזינו ל- The Boy With The Thorn In His Side
נעה בת 17 / מוריסי על פי יריב הורביץ
בן 16, מדלג במעלה המדרגות לדירת הגג של אחי אדם ברחוב פיירברג פינת שינקין. יש לו אוסף תקליטים מדהים, אבל אני יודע בדיוק מה אני רוצה לשמוע: את הסמיתס! נראה לי שקיבל חלק מהם בזמנו מגל אוחובסקי בימים שכתב בעיתון "העיר". שם את המחט על "סטופ מי" בפול ווליום והולך להציץ על רחוב שינקין מלמעלה. מדליק סיגריית ווינסטון אדום, סוף ימי האייטיז בתל אביב, ולי יש דירה לבד.
אני מאוהב לחלוטין בש', ומוריסי כותב את הפסקול שלנו. אני לובש ג'ינס ואולסטאר בדרך לפגוש אותה בגורדון על הים. אני שר בקולי קולות את "פליז לט מי גט וואט איי וונט". בתור בן טיפש עשרה דיכאוני משהו בגלל הגיטרה המלנכולית של ג'וני מר והטקסטים האינטליגנטיים והמרגשים של מוריסי. הדייט מוצלח. בלילה ש' ואני חזרה בדירה של אדם. אני שם את "טייק מי אאוט טונייט", ואנחנו מתחרמנים עמוקות על מזרן הפוטון, ג'ינס בג'ינס, מדי פעם אני הולך להפוך צד. האהבה נדלקת "לורד נו איט בי דה פירסט טיים".
אנחנו הולכים ברחובות העיר המיוזעת תל אביב, צמודים כגוף אחד. אני שר לה את "דר איז אלייט דאט נבר גוז אאוט". אנחנו אוכלים סנדוויץ' אצל איציק ורותי המקוריים, ולמרות הטקסטים המלנכוליים בפנים אני שמח כמו סוכריות קופצות.
"רציתי לאחל יומהולדת עצוב"
כמה שבועות אחר כך אני נוסע לגרמניה במשלחת נוער של כיתה י"א. חוסך 250 דולר מעבודה בבטי בם סאונד כדי לקנות את הפלא הגדול: נגן תקליטורים. נשאר לי כסף לדיסק אחד. אני קונה את "סטריינג' וויי היר ווי קם", הדיסק הראשון בחיי. אחר כך אני חורש אותו עד מוות בנסיעות בין ברלין, בון, פרנקפורט ומינכן. עדין יש לי אותו בבית. הוא כבר מלא חורים, בלתי ניתן להאזנה. חזרה לארץ. צו שני לצבא. טל, חברי הטוב באותם ימים, ואני צורחים את השורות לפני שנכנסים ללשכת הגיוס. "איי דונט וונט תו גו גיו אפ אדיוקיישן איז א ביג מסטייק" או "מיט איז מרדר" מול השווארמה של אנטבה. איזה כיף שיש לך חבר שיודע את כל המילים בעל פה כמוך.
אני וש' נפרדים בפעם הראשונה. אני עומד וצורח בחדר "איי סטיל לאב יו איי סטיל לאב יו". אבי מבקש שאנמיך. איך אני יכול להסביר לו את עוצמת הרגשות "איי אם היומן אנד איי ניד טו בי לאבד", אני צועק לרחוב מהמרפסת כשאני שומע שהיא יוצאת עם מישהו אחר. אני חורש את "לאסט נייט איי דרמד דאט סומבדי לאב מי" ובאמת שוקל להתאבד. אחרי כמה שבועות אני כבר שר "איי קיים טו וויש יו אן אנהפי ברתדיי".
עכשיו, כשאני כותב את השורות האלו, אני וש' כבר מזמן לא יחד וגם טל נעלם בחריצי הזמן, אבל דרך השירים שוב אני ממש יכול להרגיש כמו אז בעוצמה את רגשות ההתבגרות המלאים בהתרגשות והמלנכוליות. אני לא יודע מה איתכם, אבל אני הולך להופעה של מוריסי אולי כדי לדעת לבטח שבאמת כל הדברים האלה קרו, ואולי רק לרגע להיות שוב עם החברים הישנים שלי, בתקופה שבה הכל עוד היה אפשרי.
האזינו ל-Stop me if you think that you've heard this one
בלוז לחופש הגדול/ מוריסי על פי עידן אלתרמן
"הגיע זמן שיספרו את הסיפור על איך שלקחתם ילד והפכתם אותו למבוגר"
בשורות אלו נפתח האלבום הראשון של הסמיתס, וכמה שהן פוגעות לי בול בנשמה עד היום. ממרומי 37 שנותי, השורות האלה (מתוך "ריל אראונד דה פאונטיין", השיר של הסמיתס האהוב עלי ביותר) מספרות עלי היום הרבה יותר משחשבתי כבר אז, כשגיליתי את הסמיתס בתור נער חיפאי מתבגר. היתה תקופה בחיי, באמצע שנות ה-80, שהאלבום "הטפול אוף הולו" לא ירד מהפטפון שלי במשך שבועות.
מוריסי נתן לגיטימציה להרגשה שיש משהו רומנטי בבדידות של גיל הנעורים. ושזה בסדר לחשוב שהשמים יודעים שאני אומלל (כמו הכותרת של אחד משיריו היפים). אני מודה במבוכה חלקית שבגיל 15 כתבתי בטוש מעל המיטה שלי ציטוטים שלו בתרגום חופשי: "זמנים טובים לשם שינוי, תביני, המזל שהיה לי יכול להפוך אדם טוב לרע. אז בבקשה, בבקשה תני לי לקבל מה שאני רוצה הפעם". שורות שרק כמבוגר הבנתי את עומקן.
אבל את הסמיתס הערצתי לא רק בגלל הטקסטים ויכולת השירה וההגשה המרגשת של מוריסי. זה היה בעיקר בגלל שיתוף הפעולה האדיר של מוריסי וג'וני מר, מהצמדים המוכשרים בהיסטוריה של המוזיקה. הנגינה של ג'וני מר פשוט הסעירה אותי. ריף הגיטרות שפותח את "ווט דיפרנס דאז איט מייק", פריטת הגיטרות השובבית ב"דיס צ'ארמינג מן", המנדולינה ב"פליז, פליז, פליז", וכמובן חריכת הדיסטורשן ב"כמה מוקדם זה עכשיו". אז עם כל הכבוד לקריירת הסולו של מוריסי, ועם כל אהבתי לחלק מאלבומיו כסולן (בעיקר זה שלפני האחרון), מוריסי עבורי הוא קודם כל הסמיתס, כי ככה זה כשלהקה הופכת להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלך בגיל 15. בגלל זה מרגשת במיוחד העובדה שמוריסי עדיין שר בהופעות שירים של הסמיתס.
אבל אם הוא כבר שר סולו ואם כבר הפך אותי מילד למבוגר, רק אם אפשר -
אני הכי רוצה לשמוע את מוריסי לייב, משחזר את הקאבר הנפלא שלו לשיר הכי יפה בעולם: "מונריבר". אלוהים, כמה יפה הוא שר את זה.
האזינו ל-Reel Around The Fountain-The Smiths
הפרוייקט המלא של "מוריסי ואני" מתפרסם בגליון הקרוב של "העיר"
עוד בנושא:
מוריסי לא מוכר?
סנופ דוג מבריז