ילדת הפעמון: חגיגת תיאטרון מרגשת

יום חמישי 15 בנובמבר 2012 07:00 מאת: נורית אסיאג, עכבר העיר

ההצגה שהפכה ממחזה קריאה להצגה של בית ליסין והמדיטק, היא יצירת מופת שתישאר עם הצופים להרבה זמן


ילדה זרה בארץ סין

ילדת הפעמון (צילום: דניאל קמינסקי)

פרסומת

ילדת הפעמון עלתה לראשונה במסגרת פסטיבל פותחים במה 2012 כקריאה מבוימת, ואף קטפה את פרס המחזה (נאוה סמל) והמוזיקה (בן ארצי). עתה היא עולה לבמה במסגרת הסדרה "בית ליסין ילדים" בשיתוף תיאטרון המדיטק, בהפקה שהיא חגיגת תיאטרון המרגשת וממלאת את הלב.

ילדת הפעמון - כל הפרטים והמועדים

המחזה מורכב משתי עלילות המסופרות במקביל - האחת מתרחשת בהווה, השנייה בעבר הרחוק והדמיוני - שבסוף מתאחדות והופכות לאחת. בסיפור המסגרת העכשווי אנו פוגשים את קוני ואביה, העולים למטוס לסין. האב מתעתד להיות שגריר ישראל בסין, וקוני, בתו המתבגרת והמעט ממורמרת, מתלווה אליו בלית ברירה. האם כבר לא בחיים, וקוני לא רוצה לעזוב את החברים ואת הסביבה המוכרת אל הרחוק והבלתי נודע. במטוס היא מקבלת במתנה מהאב גונג שהיה פעם של אמה, ובתוכו מתגלה אגדה סינית עתיקה.
האגדה שבגונג היא הציר העלילתי השני של המחזה. אנו פוגשים עתה, יחד עם קוני ואביה וצוות הדיילים, את האמן וחרש הפעמונים קואן יו, את בתו קונג גיי ואת הקיסר והקיסרית (שאותם מגלמים הנוסעים האחרים בטיסה). הקיסר, שאיבד את היכולת להרגיש, ואשתו המרשעת מצווים על קואן יו לבנות פעמון מסגסוגת נדירה עם צליל מיוחד שיפתח את לבו של הקיסר. לאחר שקואן יו נכשל פעמיים, פונה קונג גיי לאלת האש ומגלה שהמחיר לפתרון הבעיה כבד מנשוא.


מסיפור להצגה מוצלחת. ילדת הפעמון (צילום: דניאל קמינסקי)

המחזה נע באלגנטיות בין שני צירי העלילה, ובסיומו קוני - שאינה מוכנה לקבל את הסוף הרע - נכנסת אל תוך האגדה ומשנה את הבחירות של גיבוריה, מראה להם שאפשר לעשות את הדברים אחרת. נאוה סמל והבמאית יעל טילמן מצליחות לטוות את התנודות בין שתי העלילות ביד אמן, מאפשרות לצופים להחזיק בשני הסיפורים ולעקוב אחר השינויים שעוברים גיבוריהם. האפיון של שתי העלילות נעשה לא רק בעזרת הסיפור, התלבושות והתאורה (עדי שימרוני), אלא גם דרך השפה - באגדה היא פיוטית ומחורזת, בהווה היא דיבורית ומוכרת - וכמובן דרך המוזיקה.

למוזיקה יש בהצגה תפקיד משלה ויש לה מקום של כבוד, הן בחלל הפיזי של הבמה (הקלידן הוא הקפטן של המטוס) והן במרחב הסיפורי שהיא ממלאת. בן ארצי לא הלחין שירים, אלא למעשה כתב יצירה; הוא לא קיבל מילים וחיבר להן לחן, אלא התעמק במחזה ורקם לו כסות מוזיקלית מרהיבה. המוזיקה מלווה את העלילה, מקדמת אותה, מבארת אותה; היא משתנה בהתאם לדמויות (הקיסרית המרשעת מלווה במוזיקה במקצב מארשי, למשל); היא פורטת על מיתרי הרגש, מנבאת לך את העתיד לקרות. ליווי ההצגה במוזיקה חיה הוא, אם כן, מתבקש, והבחירה ללהק את הקלידן בתור הקפטן, הקברניט של המטוס, זה שמנווט ללא מילים את נוסעיו - השחקנים, הדמויות והקהל - בנפתולי העלילה מחזקת את האמירה על החשיבות של המנגינה ועל כוחם של הצלילים.


מנווטים את הצופים בין נפתולי העלילה. ילדת הפעמון (צילום: אליצור ראובני)

המוזיקה החיה גם מזמנת שירה חיה, והשחקנים מפליאים לשחק, לשיר ולנוע, ואף להפיק את הצלילים השונים המוזכרים בהצגה: רשרוש הרוח בעלים, תינוק בוכה, זמזום דבורה, גל שמחבק את החול. צריך לשבח גם את עיצוב הבמה הנזירי משהו (גילי כוכבי), שנותן מצד אחד את התחושה של חלל המטוס שבו נמצאים קוני ואביה ומצד שני מאפשר לדמיון לייצר את הרקע המתאים לסיפור חרש הפעמונים ובתו.

"ילדת הפעמון" היא הצגה שבנויה רבדים רבדים, מלאכת מחשבת שמציעה עושר תיאטרלי־מוזיקלי מופלא. זוהי יצירה שמאפשרת להיצמד לסיפור, להתרגש, להתמלא ממנו ולהסתפק בו, אך גם נותנת מקום להתעמקות ולמחשבה, לגילוי ולחקירה, לדמיון ולמעוף. היא אינה מציעה פרשנות, מסר או אמירה חד משמעיים, וסומכת על הצופים שימצאו בתוך עצמם את המשמעויות השזורות בתוך הסיפור. בת העשר הפרטית שלי, למשל, חשבה שההצגה אומרת שלא צריך להקריב את עצמך כדי לעזור לאחרים, אלא צריך תמיד לחשוב על פתרונות אחרים, ואילו אני הפלגתי במחשבות על יחסי הורים וילדים. "ילדת הפעמון" היא יצירת מופת שנשארת איתך ומהדהדת בתוכך גם אחרי שהמסך יורד, ובכל פעם שאני תרה בה מחדש בתוך ראשי אני מגלה עוד ועוד שכבות, עוד ועוד אלמנטים, עוד ניצוצות וצלילים.

ילדת הפעמון. מועדי ההצגות הבאות: שבת ה-1.12 ב-10:30, 12:30 במדיטק חולון. יום שני ה-10.12 ב-12:30 בתיאטרון בית ליסין. 90-70 שקל


תגובות גולשים
הוסף תגובה +

(2 מדרגים)

דירוג הגולשים:

דרג את הכתבה

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5