אוכל

עדכנו אותנו




סיבוב אחרון: רפי שאולי פותח מסעדה חדשה

יום רביעי 10 באוקטובר 2012 10:07 מאת: רותם מימון, עכבר העיר

הוא היה הראשון שפתח כאן דיסקוטק, מועדון חברים, מסעדה סינית ופרוזן יוגורט. עכשיו, בגיל 71, רפי שאולי פותח מסעדה חדשה. היא לא תחדש לאף אחד שום דבר, אבל מבחינתו היא המקום האחרון שלו



חוזר לעסקים. רפי שאולי

(צילום: אורן זיו)

פרסומת

האיש בחולצה הלבנה מתבקש לעמוד מול המצלמה. “אני שונא להצטלם”, הוא לוחש, ומביט בצלם במבט של “תעזוב אותי, באמא’שך”. “רגע, אל תזוז. תסתכל למצלמה”, אומר הצלם. האיש מביט במבוכה ונע בחוסר שקט, “בוא נסיים עם זה". מי שהיה מסתכל מהצד על הצילומים שנערכו בערב סוכות במסעדה החדשה ברוטשילד יכול היה לחשוב שהאיש בחולצה הלבנה ניצב לראשונה בחייו אל מול הפלאש, ולתהות מה לעזאזל רוצים ממנו הכתב והצלם. אבל האיש הוא רפי שאולי. האדם שתפס את תל אביב בביצים מאמצע שנות ה־60 ובמשך שנים ארוכות לא הרפה מהן, כוכב המדור "רחל המרכלת" והדבר הכי לוהט שקרה ללילות העיר אז. נער זוהר. מי ששבר את הניחוח הארץ ישראלי המקודש לטובת אוויר ניו יורקי נהנתני. בזמן שאנשים בגילו - כמעט 71 - פרשו מזמן לטובת הפנסיה והמשחק עם הנכדים, שאולי פותח מסעדה חדשה, אנבל'ס, מטר מקפה אירופה ומרוטשילד 12.

רפי, מה אתה צריך את זה, לא בא לך לפרוש?
“מה זה לא בא לי, בא לי מאוד, אבל אני לא יכול לשבת בבית בלי לעשות כלום. ניסיתי, לא הצלחתי. אני משתעמם. אומרים לי, 'בן 70, למה לך כל הכאב ראש הזה?'. יונתן, הבן שלי, בן 25, הוא העניין. שאלתי אותו מה הוא רוצה לעשות עם עצמו, והוא אמר לי, ‘אבא, אני רוצה מה שאתה עושה’. שאלתי אותו מה זה נקרא מה שאני עושה? הוא ענה לי, 'ייזום'. אמרתי לו, ‘יונתן, זה לא אותם זמנים. אני פתחתי מקום, הוא היה היחידי. לא היתה לי תחרות, לא כלום. אתה נכנס לגוב האריות’. הוא אמר, 'ננסה'”.

עוד לא היה לי סוד



קשה לדמיין אושיות עירוניות עם קילומטרז’ דומה לזה של רפי שאולי. אנחנו נפגשים במרפסת המקום החדש שלו, וגם כאן צועקים לו מהרחוב: “רפי, זה שלך?”. “אתה תחשוב שתיכננתי את זה”, הוא אומר, “אבל הנה לך צבע לכתבה”. ההיסטוריה של שאולי מתחילה לא רחוק משם, בנוה צדק. הוא מספר שמגיל ארבע, בימי המנדט הבריטי, הוא היה אוסף אבנים ומסייע לאבא ולסבא ליידות אותן בדרך יפו על הפוד קונטרול. ההורים של שאולי נודעו בעיר כבר אז בחיבתם לחיים הטובים, וללא ספק הדביקו את בנם הצעיר בעניין. “אחרי שאבי מת, אמי התחתנה עם רב החובל הראשי של צים, שהיה אישיות חיי, רב חובל שלום דוניצקי”, מספר שאולי, “הם החליטו שגם אני צריך להיות רב חובל, אבל אני על חסקה מקיא. בכוח עליתי על אוניית משא ונסעתי שנה מסביב לעולם. רק הנסיעה הזאת לבד היא ספר. עברתי 40 נמלים, סיפורים מרתקים, רומנים עם זונות ומה לא. למרות שמאוד נהניתי, הבנתי שזה לא אני”.


מסביב לעולם. רפי שאולי (צילום: אורן זיו)

זמן קצר אחרי שחזר הפך לדייל באל על, מקצוע שהיה שמור עד אז בעיקר לישראליות יפות. “לא יכולת להתקבל אז לאל על. אם לא הייתי עם אנגלית מהבית וחתיכצ’יק, לא היה סיכוי. זה היה אז סיפור גדול, ועשיתי את זה ארבע שנים”. במסגרת גיחותיו כדייל חתיך לתפוח הגדול, התוודע לראשונה לגינזה, הדיסקוטק הניו יורקי הראשון. “אמרתי, 'וואלה, איזה פטנט. יש תקליטים ואנשים רוקדים'. זאת היתה התשובה לביג בנדס שהיו באותה תקופה. אחלה רעיון”. מהרעיון הזה נולד המקום הראשון שפתח בחמאם ביפו, יחד עם דן בן אמוץ, איקה ישראלי ואבי אברמוביץ', שהיה גם הוא דייל באל על. כולם היו גדולים משאולי בכמה וכמה שנים טובות. “המקום היה קטן, מטר מרובע וחצי, אבל זה היה הדיסקוטק הראשון. איך בנינו את זה? במו ידינו. את הפטפון הבאנו מהבית, והיו לנו התקליטים הכי חדשים כי טסנו כל הזמן. את טדי, אחי הצעיר, שאז השתחרר בדיוק מהצבא, לימדתי להיות ברמן. כל העיר היתה שם, כי זה היה חדשני. מאות אנשים בחוץ, מעט אנשים בפנים. ראינו כי טוב ואמרנו שחבל שצריך לסגור כי הגיע החורף, אז פתחנו עוד מקום. בבן יהודה פתחנו את הוויסקי א־גוגו, עם גוגו גירלז וכל מיני אוסטרליות שהגיעו ארצה. גם זה היה מקום קטן, וגם שם ראינו כי טוב”.

אז זה היה הסוד שלך, לעשות מקום קטן שלא כולם יכולים להיכנס אליו?
“עוד לא היה לי סוד אז. הייתי חצי סלב. מי שעשתה עבודה נהדרת היתה שולה תבור ב’העולם הזה’, ואני הייתי מקור הרכילות הכי מעניין שהיה לה. אז הייתי כל היום ב'רחל המרכלת' ואנשים באו לראות”.

תל אביב של אותם הימים היתה קצת יותר מבית בודד על החוף, אבל רחוקה בהרבה מאורגיית המגדלים של היום. מקומות הבילוי היו אז ספורים, והאופי קונבנציונלי מדי לטעמו של שאולי. “היה יותר מעונב, נקרא לזה ככה”, הוא מסביר, “אנחנו היינו חו”ל והיינו צעירים. לא היית צריך מיליארד תושבים אז, היית צריך רק את החבר’ה שרצו לבלות וזה הספיק”. בוויסקי א־גוגו שאולי הבין שאפשר לעשות כסף מכל העניין, ולאט לאט אהבת הבילויים הפכה למקצוע. “אני הייתי עובד בתור הסימפטי. המארח. בסלנג קוראים לזה האהלניסט, יעני זה שעושה אהלן. אז אני הייתי האהלניסט”. הוויסקי א־גוגו פעל אמנם רק שנה אחת בלבד, ב־1965, אבל היא הספיקה כדי שייכנס לספרי ההיסטוריה ולסרטי המיתולוגיה של הנייטלייף התל אביביים.


הבייבי החדש. אנבל'ס (צילום: דורית שמואלי)

היום צריך להתאמץ



אחד השמות שנקשרו אז בשמו של שאולי היה זה של מנדי. מנדי רייס דיוויס. “הכרנו בחמאם”, הוא משחזר ולא בלי געגוע, “הלכתי לראות הופעה והיא בדיוק הופיעה. נכנסתי אל מאחורי הקלעים, פלירטטתי והצלחתי”. את החתונה ערכו בלונדון. רייס דיוויס התפרסמה אז בעיקר בקשר לפרשיית פרפיומו, פרשיית מין שהסעירה את אנגליה והכתה גלים גם מחוץ לה, אי אז ב־1963. בקצרה, הסקנדל התעורר כששר המלחמה הבריטי ג’ון פרפיומו ניהל רומן עם חשפנית בשם כריסטינה קילר, חברה של מנדי, שהיתה קשורה לרשת ריגול סובייטית. כשהתגלתה הפרשה פרפיומו נאלץ להתפטר. “מנדי היתה מפורסמת אז, עם כל הפרשה, שזה הכל היה קשקוש”.

מה זאת אומרת?
“היא היתה חברה של כריסטינה, שהיה לה באמת רומן עם ג’ון פרפיומו. היה להם רומן של שנים. למנדי קראו להעיד בסך הכל, והיא היתה יפה, אז שייכו אותה לעניין. זה היה בולשיט, אבל לי זה לא שינה”.

אבל זה עשה טוב.
“למי?”.

לך.
“אבסולוטלי. כן. לא צריך להתכחש. היא היתה מפורסמת וזה מאוד מאוד עזר למקום. בעיקרון אני מאוד חברותי וקל לי ליצור חברים, אבל ההשפעה של מנדי היתה גדולה לא רק בטווח התל אביבי. אז בדיוק פרצה מלחמת ששת הימים והעיר התרוקנה, וכל התקשורת הזרה הגיעה ארצה בזכותה. מנדיס היה מקום מפגש מפוצץ בעיתונאים זרים. כשהגיע ארצה שון קונרי, או כל שחקן אחר, הם הגיעו לשם, כי מנדי היתה חלק מהם. תשמע, כל כסית היתה שם. היתה תחרות אחת למקום, שנפתחה שנה אחרי, הפרדריקה. היא היתה סלב סלב. איפה סלבס היום ואיפה היא. פרדריקה סגל הכירה את כל הקונסולים וכל הדיפלומטים. אז אלה היו הסלבס. היא היתה לגמרי אירופית. זה מצחיק, אנחנו ייצגנו את הקו האמריקאי, גם מבחינת מוזיקה ולבוש, והיא היתה הקו האירופי. הסלבס היו מטיילים בלילה, אבל לא היו הרבה ריצות, כי היו רק שני מקומות. אז התחילו אצלי ועברו אליה והפוך”.


היה היה. תל אביב הקטנה (צילום: טלי שני)

מנדיס בגלגול ההוא היה בר דיסקוטק דו מפלסי שפעל כמעט שלוש שנים. “קראתי למקום על שמה, ואוטומטית באו אנשים”. בינתיים נולדה לשניים בת, ואחרי שש שנות נישואים הם נפרדו. “מנדי אשה משגעת עד היום”, שאולי מעיד, “מעניינת, יפה וכותבת נפלא. כשאני בלונדון אני גר אצלם”. אחרי שפרדריקה סגל פתחה מסעדה ביפו, המקום שלה בקצה רחוב הירקון התפנה, ושאולי לקח את מקומה. “הירקון היה אז שומם, ופתחנו את מנדיס ואת סינגינג במבו, המסעדה הסינית הראשונה בישראל. עם כל הצנעה, זו היתה אחת המסעדות הסיניות הכי טובות בעולם. היית פוגש אנשים בניו יורק ששאלו אותך, ‘יוב בין אין תל אביב? איט אין סינגינג במבו?’. זה היה חריג. עשיתי אדפטציה סינית לארץ ישראל. לא המצאתי מנות, פשוט לא הכנסתי מנות שידעתי שלא יאכלו. אני מכיר את עם ישראל ואת ההרגלים שלו. אמרתי לך, אני מנוה צדק”.

קצת לפני ההקמה של מנדיס הביא שאולי לארץ גם את ההמבורגרים כמו שאכלו אותם בארצות הברית, את בר הסלטים ואת המנות הגדולות. למקום קראו דראגסטור, וזו היתה המסעדה האמריקאית הראשונה בתל אביב. כשהתפנה מקום מול הבמבו, העביר את הדראגסטור צפונה ושינה את שמו לתל אביב הקטנה, מקום שייחקק גם הוא בספרי הבילוי המקומיים. “זה היה מצחיק”, הוא נזכר, “אנשים רצו מעבר לכביש מפה לפה. אז עוד לא היה נמל תל אביב”. כדי לא להשתעמם פתח באותם ימים גם את הפרוזן יוגורט הראשון בעיר, ואחריו את הטייק אוויי הסיני הראשון עם פשנל האגדי.

זה נראה כאילו פתחת מקומות בלי מאמץ בכלל.
“ממש בלי מאמץ. ממש. היום אתה צריך להתאמץ. אז זה היה מאוד קל”.

גוגל מי

אחרי כל אלה פתח שאולי את המועדון, מועדון החברים הראשון בארץ, עד שהשתעמם ורץ הלאה. “גררו אותי לפתוח מנדיס בירושלים שהחזיק כמה חודשים. עשיתי העתק של המועדון בגן האם בחיפה עם מפלי מים, וזה היה חלום, אבל זה לא התרומם. החיפאים ישנאו אותי אולי, אבל הם לא רצו לשלם. לא הבינו מה זה כרטיס חבר. היו שותים מים מהברז. זו היתה הרפתקה של שנה, ובזה הסתיים הרומן בחיפה. אז הנה לך כמה מקומות שלי שלא הצליחו”.

אתה עוד מפחד מכישלון?
“כל מקום הוא כמו הצגת בכורה. אותם פחדים: יבואו אנשים? התפריט ימצא חן? המקום הזה נהדר מבחינתי, הוא פתוח רק שבוע, אבל בינתיים הערב מלא. אם אני סלב? אני רק מכיר את כולם”.

אז קראו לך מלך חיי הלילה. יש חשש שישכחו?
“הקהל כבר שכח. קח קהל בן 30 ומטה - אין לו מושג מי אני. כשזה קורה, אני אומר להם גוגל מי. אבל אני אהיה יותר מאושר אם יזכרו אותי בגלל הגסטרונומיה מאשר בגלל חיי הלילה, כי אני לא כל כך מת על חיי הלילה, ואף פעם לא הייתי מת על זה”.

אז אתה יותר מסעדן?
“קודם כל אני יזם. יזמתי אלף דברים, מעיתון 'מוניטין' ועד איסוף זבל ומיחזור. אז מה אני בדיוק? אני עושה את מה שאני אוהב. בשנים האחרונות גם חייבת להיות לזה תמורה כספית. אם לא, אני לא עושה. אני כבר לא עושה בשם אהבת העניין”.


סיבוב אחרון? רפי שאולי (צילום: אורן זיו)

ומה הנוסחה שלך להצלחה?
“אני לא יודע אם זה טוב לכתבה, אבל אז והיום זה אותו דבר. למקומות מהסוג הזה, מה שמוביל זה קודם כל סקס אפיל. דיז איז דה ניים אוף דה גיים. איך אומרים סקס אפיל בעברית?”.

אין מילה כזאת.
“אין סקס אפיל בעברית. אז תגיד שזה שהייתי פופולרי בעיני הבחורות זה סקס אפיל. זה שהבחורות הביאו את הבחורים זה סקס אפיל. מעולם לא העתקתי רעיונות, תמיד חידשתי. זה לא שמישהו עשה סינית ואז אני עשיתי, זה לא שהיה יפני או מקסיקני לפני כן ואני באתי. לא היה לפני. פה באנבלס, המקום החדש שלי, הקונספט הוא שרינג. ביסטרו עם נגיעות של מזרח רחוק ומנות חלוקה”.

היום כולם עושים את זה.
“אבל אף אחד לא אומר בגלוי, 'זה הקונספט שלי'. זה הקונספט שלנו מלכתחילה, לא כי נגררים לזה. אני מקווה שהשיטה תצליח, אבל אם אחרי כמה חודשים אני אראה שלא צדקתי בקונספט, נעשה הגשה אחרת”.

ומה, זה סיבוב אחרון?
“המממ”, הוא עוצר וצוחק, “מבחינתי כן. אם פתאום ייפול רעיון נהדר עם לוקיישן נכון, אז זה לא איזה מאמץ גדול בשבילי. אבל לא נראה לי. תן לנוח. כרגע אין הלאה”.




תגיות: אנאבל'ס, רותם מימון

(13 מדרגים)

דירוג הגולשים:

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5