"המאסטר": אירוע קולנועי אמיתי

יום חמישי 04 באוקטובר 2012 07:00 מאת: אורון שמיר, עכבר העיר

את חואקין פיניקס ופיליפ סימור הופמן עוד נראה באוסקר בזכות הופעותיהם הפנומליות, בסרט מושלם ומופתי מבחינה קולנועית של הוירטואוז פול תומאס אנדרסון. חבל רק שאין לו שום דבר באמת מרתק להגיד


בדרך לאוסקר. חואקין פיניקס ב"המאסטר"

(צילום: יח"צ)

פרסומת

כבר זמן רב לא חיכו רבים כל-כך לסרט שמיועד למעטים כל-כך. מאז "זה ייגמר בדם", חמש שנים ליתר דיוק, ממתינים צופי הקולנוע מכל הסוגים והמינים לסרטו הבא של פול תומאס אנדרסון. הבמאי האמריקאי שפרץ לתודעה עם "לילות בוגי" באמצע שנות התשעים, מיצב עצמו כאחד הקולות המקוריים של מולדתו עם "מגנוליה" וזכה בחותמת הרשמית של "הגאון החדש" עם אותו "זה ייגמר בדם". עצם הידיעה שאנדרסון עומל על סרט נוסף עוררה התרגשות וכאשר התברר שיהיה סרט העוסק באופן עקיף בכת/כנסיית הסיינטולוגיה - העניין שיצר הסרט הפך לאובססיה ממש. לאחר שנחשף סוף סוף בפסטיבל ונציה האחרון, שם קטף פרסים רבים והפסיד את הפרס הראשי רק כדי שגם לאחרים יישאר משהו, התברר מה שהיה ניתן לנחש מראש - המאסטר הוא סרט על סיינטולוגיה בערך כמו ש"זה ייגמר בדם" הוא סרט על איל נפט. רוצה לומר, יש בו כל-כך הרבה יותר מזה.

» המאסטר - כל הפרטים ומועדי הקרנה

העלילה מתרחשת בשנות החמישים בארצות הברית. באחת הפתיחות האמיצות ומעוררות היראה שנצפו על מסכי הקולנוע בשנים האחרונות, מציג לנו הסרט את דמותו הבזויה אך דורשת האמפטיה של פרדי קוול (חואקין פיניקס, מועמד ודאי לאוסקר על תפקידו ועל כך בהמשך). לאחר סיום המלחמה, התקשה גיבורנו למצוא את מקומו בעולם, ניסה עבודות שונות ולבסוף מצא את עצמו חזרה בים - מקומו הטבעי כמלח. על סיפונה של אנייה הוא פוגש את המאסטר (פיליפ סימור הופמן, גם הוא יהיה לבטח באוסקרים), גורו כריזמטי של קבוצה המתקראת "התכלית". לטענתו, ניתן לרפא חולי גופני ונפשי באמצעות חשיבה חיובית וטיפול בדיבור, המשיב את הסובלים אל מקורות הטראומה שלהם. בין השניים נוצר קשר עמוק ופרובלמטי, המתדלק שוב ושוב את המטען הדרמתי של הסרט.

התנגשות בין שני כוחות מנוגדים ומשלימים. "המאסטר" - הטריילר:

אנדרסון, שגם כתב את התסריט, שב ומוכיח את יכולותיו. אין עוד במאי קולנוע טוטאלי ואבסולוטי כמותו בקולנוע האמריקאי העכשווי. השליטה שלו בכלים ובמדיום היא כל-כך מוחלטת עד כי מפחיד לחשוב איך זה להימצא על סט צילומים שלו. אין שום נדבך קולנועי בסרט הזה שאינו מתוכנן ומבוצע בשלמות על-אנושית ומטילת חרדת קודש ואין דבר שאנדרסון לא חשב עליו לעומק, לאורך ולרוחב. אפשר לתת כדוגמה את הפסקול, המורכב מנעימות ושירים מן התקופה בה מתרחש הסרט, בהן משולב תזמור דיס-הרמוני שהלחין ג'וני גרינווד (הגיטריסט של "רדיוהד" ושותפו של אנדרסון גם בסרטו הקודם) שמצליח להיות מטריד ועוכר שלווה אך גם משמש עוגן רגשי ומצפן סיפורי עבור הצופה שעלול ללכת לאיבוד בסרט תובעני מאין כמוהו.

עוד ראוי לציין את העיצוב האמנותי והשימוש שעושה הבמאי בחללים. שימו לב, למשל, לציורים וחפצי האמנות בסצנת העימות בין המאסטר למתנגדו, המשמשים כרקע המחזק או מחליש את הדובר.  לעיתים הםאף  יוצרים אווירה של אשמה, כמו במקרה שבה פרדי מנסה לפלח כמה חפצי אמנות מביתם של העשירים הנופלים בקסמיו של הגורו. 

» הסרט שהפיל את ונציה מהרגליים
» הפתיחה המוחצת של פסטיבל חיפה

אבל הכל מתחיל ונגמר בסרט הזה בצילום הפנומנלי של מיהאי מאליימארי (שעבד לאחרונה עם פרנסיס פורד קופולה), אשר אפשר רק לחלום על לראות אותו בפורמט המקורי של 70 מ"מ, שכן אין יותר בארץ מקרנים המסוגלים להתמודד עם סרטים מסוג זה. הקומפוזיציות שלו מדויקות להפליא, תנועות המצלמה מעוררות התרגשות אמיתית והקשר בסרט הזה בין צורה ותוכן הוא מן המובהקים והמוצדקים שראיתי זה זמן רב.

ניקח לדוגמה סצנה אחת (ספויילר בינוני), בה נכלאות שתי הדמויות הראשיות בבית סוהר. אנדרסון חוצה את הפריים לשניים, ללא שום טריק של עריכה אלא בהעמדת מצלמה בלבד, ומציג לנו את ההתנהגויות המקבילות של הדמויות. לאחר מכן, כאשר הוא כבר חותך, מדובר בלא פחות מבחירת צד. כך עושים אנדרסון והצלם שלו, בסיוע העורכים לסלי ג'ונס ופיטר מקנולטי, בכל סצנה וסצנה. אפשר ללמוד קולנוע רק מלבהות בסרט הזה, וכאשר מנסים ממש לנתח אותו - התוצאה מרשימה יותר, אך גם בעייתית.

כמו חיזיון דתי בעולם שכוח אל


מצד אחד, הגאונות של אנדרסון מצויה גם רובד אחד מתחת, או שמא מעל, לסיפור אותו בחר לספר. מבחינת מוטיבים, ממשיך הקולנוען עם הנוזלים, אשר העסיקו אותו ביצירתו הקודמת. את הנפט והמילקשייק של "זה ייגמר בדם" (שמזכיר מאוד את הסרט הנוכחי גם בסצנת הסיום שלו ובאופן פרישת הסיפור, למשל) מחליפים כאן נוזלי החיים - מים, אלכוהול כן, וגם זרע. העניין מתקשר ישירות לכפלי המשמעות המכוננים של הסרט.

אם להגדיר את פרדי במילה אחת, וכך עושה גם דמותו של המאסטר בפגישתם הראשונה, הרי שהוא Seaman - איש הים, כלומר מלח, אבל גם נשמע כמו, ובכן, שופכה גברית, חרמנות ויצריות מהלכות על שתיים. כנגדו עומד המאסטר - האדון, האוחז ברסן, שהוא גם המומחה, או כך היה רוצה שנאמין. הוא השליטה, פרדי הוא הכאוס. המאבק המיתי הזה לא חדל מלהפתיע ולהדהים במהלך הסרט והדגשים שבוחר אנדרסון כמספר סיפורים עלולים להקשות ולבלבל מאוד. פעמים רבות הדמויות שלו משקרות לנו עוד לפני שהכרנו אותן כרמאיות או הזייתיות וההתמקדויות שלו באירוע סיפורי כזה או אחר משרתות לעיתים את הפגנת הוירטואוזיות שלו כבמאי יותר מאשר את הסרט עצמו.


האדון והמומחה. סימור הופמן וחלק מהקאסט המצוין (צילום: יח"צ)

באופן אישי, תמיד ייחלתי שמתת האל בה ניחן פול תומאס אנדרסון הייתה נופלת על אמן שגם יש לו משהו מעניין או חדשני להגיד. זאת משום שבתום הצפייה בסרט כמו "המאסטר" - כמו גם ביתר סרטיו של הבמאי - ניתן להרגיש כמו אחרי חיזיון דתי, אך כאשר מתפוגגת השפעתו המשכרת של הסרט הבלבול מכה ומחסור חמור בפואנטה צף. אין ספק שאנדרסון הוא המאסטר האמיתי בסרט הזה, אבל מה יש לו לבשר לנו, המבקשים לסגוד לו בשל עליונותו? לא הרבה. אולי רק לצייר עבורנו פורטרט רב עוצמה על אדם במצב של אובדן דרך קטטוני. נפש תועה במובן הכי דוחה-מושך שרק ניתן להעלות על הדעת. וכאן בדיוק נכנסים לפעולה השחקנים, הוכחה נוספת לכך שלפעמים יש דבר כזה "יותר מדי טוב".

סרט חובה, גם אם תשנאו אותו


המשחק בסרט הזה יוצא מגדר הרגיל במובן הכי מזוקק וטהור של הביטוי, עד כדי כך שהוא לחלוטין מסיח את הדעת מן הסרט. מה שפיניקס עושה כאן עוד עשוי להיזכר בדברי הימים של הקולנוע. בטח ובטח כאשר מדובר בשחקן שתמיד ציפו ממנו לגדולות ונצורות ושב כעת למסכים לאחר שהקדיש את השנים האחרונות לתעלול הקולנועי הכושל "I'm still here", בו לקח את המונח "משחק טוטאלי" רחוק מדי. פיניקס כל-כך עצום בסרט הזה שזכייה באוסקר נדמית לא רק ודאית אלא גם קטנה על מידותיו בשלב זה, והוא אחראי לא פחות מן הבמאי והכותב לבריאת הדמות החד-פעמית של פרדי קוול.

מדובר באדם חייתי מאין כמהו, שלא שולט בדחפיו ונמצא בסערת רגשות תמידית, כמו הים. לא לחינם נפתח הסרט בשוט של מים גועשים, השב להופיע גם פעמים נוספות כאשר גיבורנו נרגע או קוצף בשנית. גם המאווים המיניים שלו זוכים לייצוג נכבד בסרט, לפעמים ישירות ולעיתים בסצנות המוצגות לנו דרך תודעתו, או במרומז. שימו לב כיצד מנסה לביית אותו המאסטר (בסצנות בהן הוא עוטה עניבה נדמה כאילו הוא מרוסן יותר, כמו כלב הקשור ברצועה) החושש בעצם מאותם רגשות הערים גם בנפשו שלו. הדמיון והשוני בין הדמויות הנאבקות בחייתיות ובאנושיות שלהם הם שעושים את הסרט.


הופעה שפרסים יכולים רק לגמד. חואקין פיניקס ב"המאסטר" (צילום: יח"צ)

זה המקום להזכיר את פיליפ סימור הופמן, שנותן לפיניקס פייט ראוי, גם אם שיטת המשחק שלו שונה בתכלית. דמותו היא מופת של סתירות - כריזמטי אך פתטי, מאופק אבל נוטה להתפרצויות. ומה שעושים השניים האלה בשרירי הפנים שלהם בלבד, לא תמצאו כמעט בשום סרט אחר השנה. בזכות הצמד הכביר הזה, "המאסטר" משיב לקולנוע את כוחו של הקלוז-אפ ככלי הקולנועי מספר אחת להעברת רגשות מן המסך אל הצופה. גם שחקני המשנה מעולים כאן, מתוכם יש לשבח במיוחד את איימי אדמס, כאשתו של המאסטר. השחקנית החיננית והמקסימה מלוהקת בדרך כלל לתפקיד של הבחורה החמדמדה, אם כי כבר ראינו אותה גם כפרחה ב"פייטר". אבל הפעם מדובר בדמות שונה לגמרי - אדמס פשוט מבעיתה ב"המאסטר" ומזכירה שמאחורי כל שרלטן רב רושם עומדת אשה מפלצתית.

בין אם אתם עומדים להשתעמם למוות מן האופן היומרני והגדול מהחיים בה בחר פול תומאס אנדרסון לספר סיפור פשוט ודי מינורי, ובין אם תקימו מקדש בין זמננו לבמאי ושחקניו בעקבות החוויה המפעימה - כנראה שאתם חייבים לראות את "המאסטר". פשוט מפני שאין כמעט שום דרך ביניים, ונדירים הסרטים הללו בימינו עד מאוד.

» המאסטר - מועדי הקרנה


תגובות גולשים
הוסף תגובה +

(14 מדרגים)

דירוג הגולשים:

דרג את הכתבה

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5
  • 17/03/2013 08:13:47

  • 16/03/2013 19:58:24

  • 16/03/2013 19:53:03

  • 14/11/2012 11:35:23

  • 03/11/2012 00:22:17

  • 01/11/2012 01:30:22

  • 23/10/2012 01:44:07

  • 16/10/2012 15:40:31

  • 12/10/2012 01:05:37

  • 12.גרוע(נטע)

    11/10/2012 10:34:00

  • 09/10/2012 12:43:11

  • 09/10/2012 11:10:08

  • 9.אכזבה רבתי!!(אלי בדר)

    07/10/2012 13:48:30

  • 06/10/2012 04:53:47

  • 05/10/2012 23:34:26

  • 05/10/2012 19:49:22

  • 05/10/2012 00:27:14

  • 04/10/2012 22:28:24

  • 04/10/2012 20:29:55

  • 04/10/2012 17:42:12

  • 04/10/2012 15:29:36