קרייזי הורס: תיעוד שטחי של סטריפטיז ראוותני

יום ראשון 22 ביולי 2012 08:37 מאת: זהר וגנר, עכבר העיר

סרטו החדש של פרדריק וייזמן מציג את עולם החשפנות הפריזאי אבל נמנע מלהעמיק בו. תצוגת המחול מרהיבה, אבל המסר המצטייר עגמומי למדי - תהיי צנומה ותפתי


מיומנויות לקחת הביתה. קרייזי הורס

(צילום: מתוך הסרט)

פרסומת

פרדריק וייזמן בן ה־72 הוא במאי תיעודי ממוצא אמריקאי שביים קרוב ל־40 סרטים. את כולם צילם בשיטת "הזבוב על הקיר"; כלומר, מצלמה מרוחקת, במאי שאינו שואל שאלות או מביע דעה בעזרת קריינות, ללא גיבורים "מסומנים". מחד, וייזמן הוא עיתונאי שחובת הדיווח האובייקטיבי היא נר לרגליו, והוא מותיר את מלאכת החשיבה והסקת המסקנות בידיו של הצופה. מאידך, מובן שבמהלך עריכת הסרט (וייזמן עורך בעצמו את כל סרטיו) ישנה בחירה של סצנות אחדות מתוך מאות, והיא זו שמייצרת אמירה. אבל כך או אחרת, וייזמן נחשב ליוצר לא מניפולטיבי שמכבד את מושאיו. עד כה תיעד הבמאי הוותיק בעיקר מוסדות ציבוריים כמו בית ספר (בסרטו "בית ספר תיכון" מ־1968) או חדר מיון ("בית חולים" מ־1970) או שיכון של אפרו־אמריקאים ("דיור ציבורי" מ־1997), שם התבונן באדם הקטן ובסבלותיו. הפעם בוחר וייזמן לצלול לנבכי מוסד מסוג אחר לגמרי, מועדון הקרייזי הורס.

» קרייזי הורס - כל הפרטים ומועדי הקרנה

קרייזי הורס הוא מועדון פריזאי ותיק שנפתח בשנות ה־50 ומשתייך למסורת צרפתית של מופעי סטריפטיז גדולים וראוותניים, המוצגים בפני קהל רב בתיאטראות גדולים כמו המולן רוז' או הלידו. אחת מרקדניות הסטריפטיז הראשונות היתה האמנית ג'וזפין בייקר, שהפליאה בריקודי צ'רלסטון כשהיא עוטה תלבושות אפריקאיות מינימליסטיות. הקשר בין מופעים אלו לבין מופעי החשפנות כפי שהם מוכרים כיום באמריקה או בישראל, למשל, קלוש למדי. הרקדניות אמנם חשופות חזה אבל המופע עשוי בקפידה, והשילוב בין האלמנטים השונים - כוריאוגרפיה, תלבושות, תאורה ומוזיקה - הופכים אותו ליצירת אמנות בז'אנר המחול הארוטי.

סוס מנצח לא מלבישים. קרייזי הורס - טריילר:



ואכן, הסרט נפתח במופע שנמשך קרוב לעשר דקות, ושבו אשה בעלת גוף מושלם מבצעת ריקוד מהפנט בליווי תאורה אקספרסיבית שמעלה את המופע לדרגה נשגבת. קרייזי הורס, שאורכו יותר משעתיים, עשיר במופעים האלו - יותר משעה נטו מוקדשת למופעים שצולמו באופן מוקפד - ואני חייבת לציין שהצפייה בהם היא הנאה צרופה. לכל הרקדניות הכשרה קלאסית, וכאמור, המופע אינו נופל ברמתו ממופעי מחול של הרכבים בינלאומיים ידועים.

שיר הלל ליופי, שפת גוף של קושי



מנגד, ככל שמתמשכת הצפייה בהם וברקדניות עולות מחשבות נוספות: למה גזרתן של כל הנשים אחידה (וצמוקה) וגופותיהן זהים כל כך עד כי לא ניתן להבדיל בין אחת לרעותה, בעיקר כשהן בתלבושות ובפאות אחידות? ואיך משפיעה עליהן העובדה שהן מפתות  קהל גדול של צופים? ולמה בעצם אמנות הפיתוי היא מיומנות נשית מובהקת? אולי כי שכלה או כישרונותיה של האשה מעולם לא השתוו לערכו הגדול של יופייה?

אבל נדמה שסרטו של וייזמן לא מתכוון לעסוק בשאלות האלו. הוא בוחר להתמקד בהצגת המופעים כמלאכת מחשבת שהעשייה מאחוריהם דקדקנית ומורכבת. אין בכך פסול, והסרט מהנה לצפייה, אבל לפעמים הוא נראה כמו סרט "מטעם". מעבר לכך, הפריע לי שהבנות קיבלו זמן מסך כרקדניות בלבד (את הבמאי שמענו מדבר על אמנותו ללא הרף), כאשר בצילומים מאחורי הקלעים הן כמעט לא מדברות (הן מתאפרות ומתלבשות). בשיחה אקראית אחת ששמענו הן רק מציינות שהן מאוד אוהבות את המוזיקה החדשה.

דווקא הסצנות שמצאתי בהן עניין (שהוא לא רק אסתטי) היו אלו שנגעו במרומז בשאלות שלעיל. אלו היו הסצנות שבהן מנהלי ויוצרי המופע מתראיינים לתקשורת הצרפתית ערב הפרמיירה של המופע החדש. שם הם מסבירים שהמופע הוא שיר הלל ליופייה של האשה, ליכולותיה הגופניות וליכולות הפיתוי שלה. "יש כאן תנועות ומחוות שנשים יכולות ללמוד ולקחת איתן הביתה", אומרת המנהלת. אבל בין השורות שמעתי וראיתי בשפת הגוף קושי והתפתלות של המרואיינים. זה הפך את הסצנות האלו לבולטות בתוך סרט שנשאר לכל אורכו שטחי למדי. שטחי, אבל יפה לעין. את זה אי אפשר לקחת ממנו.

קרייזי הורס - מועדי הקרנה

"קרייזי הורס". בימוי: פרדריק וייזמן. ארה"ב/צרפת 2011, 134 דקות.
תגובות גולשים
הוסף תגובה +

(0 מדרגים)

דירוג הגולשים:

דרג את הכתבה

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5