עצם העניין: איילת זורר לא מצילה את דיאן קיטון

יום חמישי 24 במאי 2012 07:00 מאת: נטע אלכסנדר, עכבר העיר

במאי "שומר הראש" הצליח לגייס לסרטו החדש נבחרת כוכבים מרשימה, אבל במקום ליצור עבורם תסריט אינטליגנטי הוא נתן לאיילת זורר לקרוא בבייקון ואילץ את דיאן קיטון לדגמן זקנה. ויש גם מסר חינוכי: כסף, מתברר, קונה אפילו אהבה


אז כמה קלוריות יש כאן? זורר ב"עצם העניין"

(צילום: מתוך הסרט)

פרסומת

הנה כמה שאלות שלא מפסיקות לנקר במוחי מאז שצפיתי בעצם העניין, סרטו החדש של הבמאי והתסריטאי לורנס קסדן ("שומר הראש", "החברים של אלכס"): למה לעזאזל כל כך הרבה שחקנים הוליוודים מוכשרים הסכימו לקחת חלק באחד הסרטים הכי מביכים, קלישאתיים ובעיקר מיותרים שנראו לאחרונה על המסך הגדול? איך התסריט הצפוי והדידקטי של קסדן הצליח לעבור כל כך הרבה ידיים (מפיקים, סוכנים, שחקנים, עורכים) בלי שאף אחד יזרוק אותו למקומו הראוי בפח האשפה של ההיסטוריה? ושאלת מיליון הדולר: למה ליהקו את איילת זורר לתפקיד צוענייה עם כוחות מיסטיים והכריחו אותה לתרגל מבטא כל כך עילג?

» עצם העניין - כל הפרטים ומועדי הקרנה
» איילת זורר בין תל אביב לקריפטונייט

השאלות הללו ישארו פתוחות, ואולי זה עדיף בהתחשב בעובדה שהתשובות שהסרט מספק לבעיות איתן עלילתו מתמודדת יותירו בכם תחושה שרק סרטים הוליוודיים גרועים במיוחד מסוגלים לספק לצופיהם – ריקנות קיומית. העלילה, למי שמתעקש, נגנבה מ"לאסי שובי הביתה" - רק במקום הנער האביון ג'ו שמחכה לכלבתו האהובה אנחנו נאלצים להסתפק בזוג היאפים בט (דיאן קיטון) וג'וזף (קווין קליין). בעוד שג'וזף הוורקוהוליק הוא מנתח עמוד שדרה שמתעניין יותר בחולים שלו מאשר במשפחתו, בט היא עקרת בית משועממת שמוצאת כלב נטוש ופצוע בכביש ומחליטה, למורת רוחה של בעלה, לאמץ אותו. בהמשך השניים נוסעים לבית הקיץ המהודר שלהם בהרי הרוקי היפהפיים כדי לחתן את בתם (אליזבת' מוס, פגי ממד מן שעושה כאן תפקיד קטן אך חינני), ואז ג'וזף, שמרוכז בפלאפון שלו במקום לשמור על הכלב, מאבד את הכלבלב ביער. אם בחלקו הראשון של הסרט יש תנופה מסוימת, בעיקר בזכות משחק נהדר של קיטון ומוס והעריכה המהודקת והקצבית – ברגע שהכלב הולך לאיבוד הוא לוקח את העלילה איתו, והצופים נידונים לעוד כשעה ועשרים של חיפושים שנמתחים כמו מסטיק.

ממד מן למד דוג. עצם העניין:

בייקון במקום טארוט



"עצם העניין" (תרגום גרוע למדי ל-Darling Companinon, שמתייחס לא רק לכלב אלא גם למערכת היחסים הטעונה בין בט ובעלה) היה יכול להיות סרט טיסה חביב או בילוי נחמד לכל המשפחה, אלמלא קסדן היה מתעקש למלא אותו באינספור תובנות בגרוש. למזלם של בני הזוג, מנהלת משק הבית שלהם, כרמן (איילת זורר), היא בתם של אם צוענייה ואב יוגי, ועל כן היא ניחנה ביכולות מאגיות שמאפשרות לה לתקשר עם הכלב האבוד ולראות את העולם דרך עיניו. ג'וזף – נציג הרציונליות המדעית – מזלזל בתחילה בכוחותיה של כרמן, עד שהגעגועים של אשתו משכנעים אותו שבחורה צעירה יכולה להסתכל על רצועת בייקון שמתבשלת במחבת ולראות דרכה את הצומת שלידה הכלב נמצא כרגע (בדיעבד, מדובר באחד הדיאלוגים היותר משכנעים בסרט, מה שמוכיח שהכל יחסי בחיים).

מיותר לציין שבמהלך המסע למציאת הכלב האהוב מערכות היחסים של כל בני המשפחה המורחבת נבחנות מחדש, אהבות חדשות נרקמות ומשפטי מפתח כגון "מה זה משנה אם זה כלב או אדם – אהבה היא אהבה" נזרקים לחלל האוויר. כאמור, זה היה יכול להיות חביב או לפחות בלתי מזיק, אבל התסריט של קסדן הוא כל כך שובינסטי ומנותק שקשה להינות מהמשחק המצוין או מהנופים המרהיבים של הרי הרוקי. אליבא דה-קסדן, העולם נחלק לשניים: אנשים רציונלים ונכים רגשית (ע"ע גברים) ואנשים רוחניים, רגשניים והיסטריים (ע"ע נשים). בהתאם, או שאתה מנתח בכיר שלא מסוגל להכיר בכאב של אשתו, או שאתה אשה ילדותית שפורצת בבכי כל חמש שניות.

איילת משתדלת



איילת זורר מנסה – ולרגעים אף מצליחה – לחלץ מהדמות התמוהה שתפרו לה לא מעט רגעים אמינים, אבל זה בהחלט לא הסרט שיצליח להחזיר אותה למרכז התודעה ההוליוודית כפי שאירע ב-2009 עם מלאכים ושדים (בו שיחקה לצד טום הנקס). למרבה השמחה, התפקיד ההוליוודי הבא שלה יהיה כאמו של סופרמן ב"איש הפלדה", סרטו המדובר ועתיר הכוכבים של ז'אק סניידר שאמור לעלות לאקרנים בקיץ 2013, ויש לקוות שאז מצפה לנו חווייה מתקנת.


גיל הזהב בהוליווד מעולם לא נראה פחות זוהר. דיאן קיטון (צילום: מתוך הסרט)

בעוד שזורר היא שחקנית צעירה ומבטיחה שנמצאת בתחילת הקריירה, דיאן קיטון מדגימה כמה אומללה יכולה להיות הזקנה ההוליוודית. מאז ימי תהילתה בסרטיו המוקדמים של וודי אלן (ובעיקר ב"הרומן שלי עם אנני" שזיכה אותה באוסקר), נדמה שקיטון מתקשה למצוא את עצמה. היא כיכבה בשורה של קומדיות מצליחות למדי כגון "אבי הכלה" ו"באהבה אין חוקים", אבל בעשור האחרון אפשר היה למצוא אותה בעיקר בכשלונות קולוסאליים כמו "משחקי חברה" (2001), "לא דופקות חשבון" (2007) ו"קשה על הבוקר" (2010). כמו קווין קליין ("סופת קרח", "החברים של אלכס") ודיאן ווסט ("קליעים מעל ברוודיי", "קוראים לי סאם") שמשחקים כאן לצדה, "עצם העניין" מדגים את יכולתו של קסדן לגייס שורה של כשרונות ענקיים לפרויקט בינוני וחסר מעוף.

נביחות של התנתקות



אבל נדמה שיותר מהכשרון המבוזבז, אוסף הקלישאות האינסופי ובעיית חוסר האמינות שעלולה להתעורר אצל צופים שמתקשים לתקשר עם חיות המחמד שלהם דרך "העין השלישית" – "עצם העניין" הוא פשוט אחד הסרטים הכי מנותקים של השנה. בזמן שאמריקה נמצאת במיתון עמוק, תנועות מחאה מתעוררות והכלכלה תופסת מקום מרכזי בשיח הציבורי – בעולם ההוליוודי של בט וג'וזף הבעיה היחידה היא איך להסתיר מבתם שנמצאת בירח הדבש את העובדה שכלבה האהוב נעלם. למרות שלפי הסרט בט לא עבדה אפילו יום אחד בחייה, השניים עשירים מספיק כדי להחזיק אחוזת פאר ובית קיץ, ועל אף שבט לא מסוגלת לישון מרוב דאגה לכלבה האהוב, היא מככבת בכל סצנה בסט שונה של בגדי מעצבים שלא היו מביישים את קארי ברדשו.

במילים אחרות, במקום לספק מפלט אסקפיסטי מצרות היומיום, "עצם העניין" מעדיף להזכיר לנו שיש אנשים שפשוט נולדו עשירים (או התחתנו עם בעל עשיר), ושהבעיה האמיתית בחיים היא הצורך למצוא איזון בין אמציונליות לרציונליות. אולי קסדן יוכל להסביר את זה לג'ו, הנער שרק רצה לגדל את כלבתו הנאמנה לאסי, אבל אביו כורה הפחם נאלץ למכור אותה לבעל אחוזה עשיר. בעוד ש"לאסי שובי הביתה" לימד מיליוני ילדים שאם יש לך אהבה – אתה לא צריך כסף, מ"עצם העניין" אפשר ללמוד שבעקבות הכסף תגיע גם האהבה. בהוליווד של המאה ה-21, ספק אם בכלל ניתן להבחין בין השניים.      


תגובות גולשים
הוסף תגובה +

(3 מדרגים)

דירוג הגולשים:

דרג את הכתבה

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5