זה בוודאי המקום: לחזור הביתה עם שון פן

יום חמישי 03 במאי 2012 07:00 מאת: אורון שמיר, עכבר העיר

יצירתו החדשה של פאולו סורנטינו מדהימה באופן אגבי, ומעוררת פליאה גם בשועלי קולנוע שגומעים עשרה סרטים בשבוע. אורון שמיר התחבר לילד הפנימי שבו, וזה לא בגלל הרצון הבלתי נשלט לצחוק על המראה הביזארי של שון פן


ליפסטיק כמנגנון הגנה? זה בוודאי המקום

(צילום: יח"צ)

פרסומת

אחד הדברים הנפלאים בלהיות ילד, או אפילו צעיר מאוד, הוא שכמעט כל אירוע מדהים אותך. מדהים באמת, לא במובן השחוק והיומיומי של המילה. יש לי תחושה, שמתגברת ככל שנוקפות השנים, שסרטים כבר לא רוצים להדהים יותר. הם רוצים לבדר, להעביר את הזמן בכיף, לספר סיפור או ליצור תחושה מלאכותית של אדי רגש אנושי שפעם ידענו להרגיש. אחרים דווקא רוצים להדהים, אבל עושים זאת בכל הדרכים הלא נכונות. למשל, בעזרת פיצוצים דיגיטליים של חפצים גדולים ככל האפשר. אבל מה שמדהים באמת הם הרי הדברים הקטנים.

כמה התרגשתי לגלות סרט שלא רק שמעוניין להדהים בכל רגע נתון, אלא גם עושה זאת באופן אגבי ובלתי מתאמץ בעליל. כאילו יוצריו פשוט מאמינים שקולנוע צריך לעצור את נשימת הצופה בכל רגע ורגע, לגרום לו להביט בפליאה על המסך, להמיס את הציניות. במילים אחרות - להחזיר לילדות ולהשיב הביתה. בזכות זה בוודאי המקום הייתי שוב ילד במובן הכי אמיתי ותחושתי שיש. ובהחלט גם הגעתי הביתה, באופן הכי מוחשי שקיים.


» זה בוודאי המקום - כל הפרטים ומועדי הקרנה
»
פאולו סורנטינו, התקווה של קוונטין טרנטינו
» ראיון: שון פן עם ליפסטיק בהאיטי
» הייחוס המלכותי של פרנסיס מקדורמנד

במרכז העלילה ניצב, כלומר נח על רגליו בחוסר חשק מופגן, רוקסטאר בגמלאות ששמו שאיין (שון פן). הוא כבר לא מוזיקאי פעיל - לא סמים, לא רוקנרול. והוא גם נשוי, אז תשכחו מסקס (בהתחלה). אבל המניירות נשארו וכך גם האיפור וסגנון הלבוש המטורלל. נדמה שכסף לא חסר בחייו, אולי רק תעסוקה והשראה. כשנודע לו שאביו נמצא על ערש דוויי, הוא נשמע לאשתו הדעתנית ( פרנסיס מקדורמנד) ונוחת בניו-יורק. 30 שנה לא היה בקשר עם הזקן, וכעת איחר את המועד - אביו נפטר. מפגשים עם קרוב משפחה (לירון לבו) וצייד נאצים מוזר (ג'אד הירש) מובילים אותו לצאת למסע בעקבות הקצין הנאצי שעינה את אביו המנוח בימי מחנה הריכוז. בדרך, הוא יפגוש מגוון דמויות שונות ומשונות.

רוקר מזדקן נותן בראש. "זה בוודאי המקום":



על עגלת המגננות


לכאורה, הסרט נראה ומתנהג כמו סרט מסע קלאסי. ישנה הדמות הראשית החורשת את מרחבי אמריקה, החוויות שנאספות בדרך והטיפוסים המקיפים את הגיבור - לפעמים לרגע קצר ולעיתים למערכה שלמה. כולם חשובים, כולם מלמדים אותנו דבר נוסף על שאיין. וזהו גיבור אניגמטי במיוחד. נדמה שהאיפור הכבד והשיער הנפוח הם כמו העגלה שהוא גורר אחריו במשך רוב הסרט - מטעני העבר. הגדרות חיצוניות, מנגנוני הגנה, התנהגויות שפעם ביארו אותו. התהליך שעליו לעבור, גם אם בעל כורחו, הוא להבין שייתכן ומה שעבד בעבר כבר לא מתאים יותר גם היום. שאינך מפסיק להיות מי שאתה אם תבחר לוותר על הרגל מגונה או כל דבר אחר שפעם הגדיר אותך, או יותר נכון - את מי שהיית אז.

בסופו, הסרט אף מכיל טוויסט ז'אנרי. הסיום הבהיר שמדובר בסרט מז'אנר קולנועי אחר, רק שהוא פשוט לא טרח לומר זאת בקול רם עד אותו נקודה. אבל דווקא אז, במה שיכול היה להיות קליימקס אדיר, בוחר הסרט לחסוך את ה"וואו!” מצופיו. ומדובר כאן בסרט שמצריך מהקהל לבוא מהבית עם סטוק שלם של "וואו!" ואף להשתמש במילת ההתפעלות בכל פתיחת סצינה.

זהו סרט המשרה תחושת חמימות מוכרת, יפהפה עד דמעות, ומרגש בלי ללחוץ חזק מדי על שום כפתור. הדיאלוגים של הבמאי פאולו סורנטינו ושותפו לכתיבה, אומברטו קונטרלו, מלאים בכל המילים הנכונות ומעוטרים במשפטים שנוגעים באמיתות גדולות מבלי להיגרר לקלישאות. העלילה שהם רוקמים משאירה המון מקום לפרשנות של הצופים, בעיקר בכל הנוגע לאחד הנושאים המרכזיים של הסרט - קשרי משפחה. בכלל, כדאי מאוד לשמור את מלאכת הפענוח לזמן שלאחר הצפייה ופשוט להיסחף פנימה. זה סרט שכובש כבר מהשוט הראשון, המורכב להפליא, הבלתי ברור בעליל והמרהיב עד כדי פעירת עיניים ושמיטת הלסת. אישית, מיד בפתיחה החלה לפעפע בתוכי אהבה עצומה למתרחש על המסך ונכנעתי לה בלי להבין את מקורותיה.


כל זוג והפורפליי שלו. פרנסיס מקדורמנד ושון פן (צילום: יח"צ)

סוריאליזם בקלישאות סלפסטיק



לוקא ביאצי, ייבוא אישי של סורנטינו מימי הקריירה האיטלקית שלו, מצלם כל דבר יומיומי בשיא ההתפעלות והיראה, כמו ילד המגלה לראשונה את העולם: כך סצינה פשוטה של תדלוק רכב הופכת בעדשתו למופת של קולנוע, לחוויה בתולית וטהורה שמזככת את הנפש; שפופרת טלפון, המתקרבת אל גיבורנו באימה מפחידה, מכווצת את הגוף יותר מכל הרוחות והצלצולים החביבים על סרטי בהלה מהעת האחרונה; וקלישאת הסלפסטיק הגדולה מכולם - אדם שנופל ברחוב, מוצגת בסרט באופן שהופך אותה למצחיקה וסוריאליסטית פי כמה מן הייצוג המקובל. הקולנוע של סורנטינו כל כך טואטלי ומשכר חושים, עד כי אין שום דרך, או סיבה, להתנגד לו. כמו במקרה של סרטו הקודם והמפורסם, “האלוהי", ממש לא משנה מה מתרחש על המסך, פשוט בגלל עצם הגדולה הקולנועית שמוקרנת עליו. זה קצת כמו אופרה, רק בלי הקטע האליטיסטי, ותמיד תוך שימת דגש על הביזאר במיטבו.

את התמונות המופלאות עוטף ברכות פסקול משובח של המוזיקאי דיוויד בירן, סולן להקת ה"טוקינג הדס", אשר אף מופיע בסרט בתפקיד עצמו. המפגש המפואר ביותר בין קול לתמונה, לטעמי האישי, היא אחת הסצינות בכיכובו. בערך באמצע הסרט - כמו נקודת איזון המחזיקה את המשקל של שני קצותיו - שתול מעין קליפ לשיר הנושא שהעניק לסרט את שמו. בשוט אחד רציף וכמעט בלתי אפשרי, מספר הבמאי את סיפור הסרט כולו - מנקודת מבט הולכת מתרחקת אנו צופים כקהל בהופעה של רוקסטאר מזדקן, שעדיין נותן בראש. במעבר מדורג ומרגש אל פניו של גיבור הסרט, בן דורו של האיש על הבמה, אנו רואים אדם מבוגר ומרוגש, מוקף צעירים, המשתוקק להגיע הביתה. לו רק היה יודע איפה זה "הביתה”, או יותר נכון – לו רק היה מבין שאין מדובר במקום גשמי.

ארוכה הדרך הביתה. דיוויד ביירן ב"זה בוודאי המקום":

זה בוודאי המקום - מועדי הקרנה


תגובות גולשים
הוסף תגובה +

(11 מדרגים)

דירוג הגולשים:

דרג את הכתבה

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5
  • 31/08/2012 12:49:36

  • 6.נכון(יורם)

    23/05/2012 06:44:21

  • 20/05/2012 07:03:44

  • 4.סרט אדיר(איריס)

    13/05/2012 20:20:52

  • 05/05/2012 12:58:54

  • 05/05/2012 09:56:58

  • 03/05/2012 16:52:28