מטען הכאב: עוצמתי, מקומם ולא חף מקלישאות

יום רביעי 10 במרץ 2010 15:15 מאת: גיתית גינת, עכבר העיר אונליין

קתרין ביגלו העמידה סרט מרשים ומטלטל שמהדהד ל"אפוקליפסה עכשיו" אבל לא נתנה דגש חזק דיו לתהליכים הפנימיים המכווינים את הדמויות ואף חטאה לפרקים בהלבנת המעורבות האמריקאית בעיראק

בהיסטוריה של סרטי המלחמה האמריקאיים מככבת, לצד הנשק, הפיצוצים, ההרוגים, הפחד והדם, גיבורה נוספת: הטופוגרפיה. הטנקים, המסוקים, הטילים, הפגזים, מטעני הצד, המוקשים, הרובים, פצצות הנפאלם ופצצות הזרחן, כל אלה אולי משתכללים מסרט לסרט, ממלחמה למלחמה, אבל הם, למרבה האבסורד, תמיד מצליחים לשמור את הצופה באזור מוכר ובמידה מסוימת גם נוח. מי שמשתנה, בהתאם להחלטות הפנטגון, היא הזוועה הטופוגרפית: הזוועה הטרופית של וייטנאם, הזוועה המדברית של המזרח התיכון. הטופוגרפיה משנה גם את הכוחות המפעילים קולנוע. את האור, את תחושת המלכוד או החשיפות, את המיזנצנה, את האופן בו פועלות בתוכה הדמויות.

מטען הכאב - מועדי הקרנה, טריילר וכל הכתבות
אוסקר 2010 - כל הכתבות

ב"מטען הכאב", הזוכה הגדול של אוסקר 2010, הגיבורים הראשיים סביבם סובב הסרט הם דווקא כלי הנשק, ולא בהכרח המדבר או העיר המזרח תיכונית. הגיבורים הם מטעני צד, הסיוט הגדול של כוחות הקואליציה בעיראק. לנשים מביניכם: מטעני צד הוא מונח מנומס, שנשמע אולי כמו "תיקי צד". למעשה, מדובר בגלמים גדולים, אפורים, דוממים ומאובקים, וכשהם נחשפים בפעם הראשונה הם ממחישים בשנייה עד כמה מלחמת גרילה יכולה להיות קטלנית.


חיים ממטען למטען

מטעני הצד מונחים בכל מקום ואין להם מספר סופי. למען הדיוק, נראה שהם אינסופיים. שלושת גיבורי הסרט, חיילים אמריקאים המשרתים כחבלנים בעיראק, עוברים בחצי הראשון של הסרט ממטען אחד לשני כאילו היו שלושה סיזיפוסים שזאת משמעות קיומם: לגלות מטען, לפרקו, לאתר את המטען הבא וחוזר חלילה. העיראקים, יחד עם הצופים, צופים על הרגעים האלה ממרפסות, חדרי מדרגות וחלונות, וכולם מחכים לגודו – אם יתפוצץ או לא יתפוצץ.

אחר כך, בסצנות במחצית השנייה של הסרט, מככבים כלי נשק נוספים שאופיים מתמרן את הדרמה הקיומית של הדמויות: רובי צלפים מכתיבים סצנה ארוכה ומרשימה, ואחריה מטען גוף המחובר לגבר עיראקי מכתיב את הסצנה הנוראה ביותר בסרט. כל אלה מחזקים את התחושה שהחלטתה של הבמאית קתרין ביגלו להתמקד בתכונותיהם הספציפיות של כלי נשק היא ההחלטה שהעניקה ל"מטען הכאב" את עוצמתו. הסרט, ועל כך כתבו כבר בלי סוף, בורא מתוך הטכני את הקיומי. הפרקטיקה העמלנית של פירוק פצצות מולידה את הדרמה של עמידה מול אפשרות של מוות אלים, וכל אחד משלושת החיילים מגיב אליה בצורה שונה לגמרי.

לעומת זאת, תגובותיהם של החיילים והאופן הכמעט צפוי של חלוקת התפקידים ביניהם היא נקודת התורפה של "מטען הכאב". כל הדמויות מהדהדות לצוות המפוחד על הסירה הקטלנית ששטה לאורך וייטנאם וקמבודיה ב"אפוקליפסה עכשיו". ויליאם ג'יימס (ג'רמי רנר), מפקד הצוות החדש שהחליף את המפקד שנהרג, הוא הד של בנג'מין וילארד (מרטין שין): מוכשר כשד, הולך על הקצה, מאבד את עצמו באזרחות וחייב להסניף את עיראק. פקודו, ג'יי טי סנבורן (אנתוני מקי ששיחק ב"מיליון דולר בייבי"), הוא החייל האחראי שרוצה לחזור הביתה בשלום ושונא את מפקדו, כמו שעשה לפניו צ'יף פיליפס, קברניט הסירה ב"אפוקליפסה". אואן אלדריג' (בריאן גרגטי) הוא צעיר מפוחד ומבולבל שזקוק לדמות אב, בדומה ל"קלין" (לורנס פישבורן).


הדים למרטין שין ב"אפוקליפסה עכשיו". ג'רמי רנר

נראה שבמקום הזה, ביגלו לא רק שלא מפחדת לחדש, אלא מתמסרת בהתלהבות לדרך שנסללה כבר והפכה לקלישאה. החיילים שלה אמנם פוחדים, וכועסים, ומגלים אחריות וקרבה זה כלפי זה, אבל הסרט מתעכב כמעט אך ורק על הכוחות החיצוניים שמפעילים אותם, בלי לפתח את הכוחות שפועלים - כל הזמן וגם בלי לקרוא את פרויד – מבפנים. גם הגיחה הקצרה, היפה אמנם, שעושה ג'יימס לארה"ב, נראית כמופעלת מבחוץ.

גם תפקידם של "הילידים" בסרט הוא לא בלתי שנוי במחלוקת. אולי נכון לוותר מראש על ייצוג של הצד השני ולדעת שהצד השני הוא היחיד שיכול לייצג את עצמו. העיראקים, כמו אנשים כבושים בארץ זרה  בסרטי מלחמה, מסתובבים ב"מטען הכאב" כמו רוחות רפאים או חתולי רחוב, בלתי מובנים ובלתי נגישים וכמובן חסרי זהות. זאת אולי חוויה מדויקת של חייל בכל צבא זר, אבל יש ב"מטען הכאב" סצנה אחת לפחות שהיא מקוממת ממש. מוצגת בה, ברוב זוועה, גופת ילד עיראקי שנרצח בידי עיראקים. זה, בלי להיכנס לוויכוח הארוך של מי עשה מה למי, נראה כבר כמו לרקוד על הקבר, כמו ההלבנה הסופית והמוחלטת של המעורבות האמריקאית בעיראק. מי יודע, אולי בזכותה זכתה ביגלו באוסקר.      

תגיות: אוסקר 2010, גיתית גינת, ג'רמי רנר, מטען הכאב, קתרין ביגלו