ממזרים חסרי כבוד: חוויה משכרת חושים

יום רביעי 16 בספטמבר 2009 14:05 מאת: אבנר שביט, עכבר העיר תל אביב

תגיות: בראד פיט, כריסטוף וולץ, ממזרים חסרי כבוד, קוונטין טרנטינו

קוונטין טרנטינו בדה ממוחו הקודח היסטוריה אלטרנטיבית לגורל הרייך השלישי בה נשזרים נקמה יהודית עתירת אלימות, דיאלוגים רב תרבותיים מושחזים ומשחק מופלא של צוות שחקנים אלמוני ברובו. התוצאה: אקסטווגנזה קולנועית מענגת

מי שזועק "אל תגעו לי בשואה" היה ודאי מציב את קוונטין טרנטינו בתחתית רשימת היוצרים שהוא היה רוצה שיגעו בה. אחרי הכל, מדובר בקולנוען, שלא לומר בפרחח, שלמד על מלחמת העולם השנייה אך ורק דרך הייצוגים הקולנועיים שלה; אדם שראה כל סרט עלילתי בנושא, זניח ככל שיהיה, אך מעולם לא פתח ספר היסטוריה. ובמילים אחרות: פוסט מודרניסט, שאין לו כל מושג מה קרה "שם" וגם לא אכפת לו מכך, בה במידה שלא אכפת לו משום דבר אחר.

והנה, התממש הסיוט וטרנטינו הושיט את ידיו לעבר הנושא הרגיש: לאחר שהשתעשע בעבודותיו הקודמות בסוגות שונות ומשונות, הוא החליט לקרקס בסרטו הטרי,"ממזרים חסרי כבוד", את ז'אנר סרטי מלחמת העולם השנייה: מהקנוניים שבהם, למשל "12 הנועזים" ו"גשר אחד רחוק מדי", ועד הלא-קנוניים, ובראשם "The Inglorious Bastards", סרט הפולחן האיטלקי שממנו הוא קיבל השראה ישירה.


ממזרים חסרי כבוד. נקמתה של שושנה

כדי לברוא את הקרקס הזה חוזר טרנטינו לאירופה של שלהי המלחמה, ופורש בד בבד שני סיפורים: סיפורה של שושנה (מלאני לורן), יהודייה צרפתייה שכל בני משפחתה נטבחו בידי הנאצים; וסיפורה של יחידה מיוחדת, שמפקדה הוא אמריקאי (בראד פיט) אך כל חבריה הם יהודים גלותיים, המסתובבת ברחבי היבשת ומקרקפת ראשי נאצים. גיבורי שני הסיפורים אינם יודעים זה על קיומו של האחר, אך דרכיהם יצטלבו בסופו של דבר בעקבות מטרתם המשותפת: לחסל את כל שרשרת הפיקוד הנאצית, ובכלל זה את הפיהרר.

ואוי, כמה שזה מופרך; ישמור השם מה יקרה אם הצעיר האמריקאי הנבער שצופה בסרט יתפתה להאמין בו. לו טומי לפיד היה בחיים הוא ודאי היה כותב מאמר חריף בדרישה לאסור את הקרנת הסרט ולגרש את טרנטינו מנתב"ג, אבל האמת היא שהבמאי דווקא בצד שלנו: לא רק מפני שבדומה לכל יאנקי מצוי שאכל בכפית מילדותו סיפורים על ארי בן-כנען, משה דיין וסוכני המוסד, גם הוא משרטט את היהודי כיחיד שמסוגל לזמבר את הרעים למען האנושות, אלא בעיקר מפני שהסרט למעשה אינו עושה צחוק מהשואה, אלא לועג דווקא לעצם הניסיון להעניק לה ייצוג קולנועי.

אם כך, "ממזרים חסרי כבוד" בעצם "מסוכן" הרבה פחות מכל אותם סרטים מהוגנים ומלומדים לכאורה שנעשו בנושא, מ"החיים יפים" ועד "נער קריאה", שהממסד חיבק באהבה כה גדולה. הרי מה עשו הסרטים הללו? צימצמו את השואה לכדי הפי-אנד אחד קטן, הציגו את הגרמנים כקורבנות ואת הנאצים כקריקטורות, מחקו לחלוטין את האמת ההיסטורית לטובת הצרכים האמנותיים, ובמילים אחרות - הפכו את השואה לבדיה, אך בלי להצהיר על כך מראש ובלי להודות בכך בסיום. והנה בא טרנטינו ומלכתחילה קובע: מלחמת העולם השנייה היא מבחינתי פנטזיה, שהקיום שלה מתחיל במוחי הקודח ומסתיים על המסך הגדול. אי אפשר אחרת, ככה זה בקולנוע.


כריסטוף וולץ. נכנס לפנתיאון

ובכל הקשור לקולנוע, טרנטינו מבין יותר מכל אחד אחר בדורו: אין עוד יוצר שטרף באהבה כל כך הרבה סרטים, ובטח שאף קולנוען אינו יודע ליישם כך את כל מה שלמד מהם. כתיבת דיאלוגים חדים כתער, התכה בין מוזיקה לתמונות והעמדה של סצנות רבות משתתפים ואירועים: גם בכלים הקולנועיים הסבוכים ביותר מפגין טרנטינו מיומנות מוחלטת וחסרת מאמץ.

והמיומנות הזו מאפשרת לבמאי עתיר הביטחון העצמי מלכתחילה לעשות דברים שאף קולנוען אחר לא היה מעז לעשות: ניים-דרופינג של שמות שעד עתה היו מנת חלקם של סטודנטים לתולדות הקולנוע בלבד; בנייה של סצנות ארוכות המושתתות על חילופי מילים ותו לא; שפיכות דמים שמותחת עד הקצה את גבול הטעם הטוב; ומעל הכל -הטלת כובד משקל הסרט על שחקנים לא מוכרים, ואירופים ברובם, המקיפים את בראד פיט. ההימורים שלקח טרנטינו בעבר על ג'ון טרבולטה, פאם גריר ודיוויד קאראדין הם כאין וכאפס לעומת ההימור שהוא לוקח כאן על כריסטופר וולץ.

השחקן האוסטרי כיכב עד עתה בעיקר בסרטי טלוויזיה גרמניים, אבל כאן ניתן לו התפקיד החשוב והמורכב ביותר בסרט - קצין נאצי פסיכופת (שהרי הנאצים הקולנועיים הם תמיד פסיכופתים), שקיבל את הכינוי "צייד היהודים". וולץ גומל לטרנטינו על האמון שנתן בו בהופעה מהפנטת, שתיכנס מיידית לפנתיאון תצוגות המשחק הקולנועיות. ובכלל, כמו כל סרטיו הטובים של הקולנוען האמריקאי, גם "ממזרים חסרי כבוד" הוא חוויה משכרת חושים לכל אורכה, המשגרת לעתים קרובות רגעים בלתי נשכחים לפנתיאון, שהרי בעיני טרנטינו קולנוע ואקסטרווגנזה הן מילים נרדפות.

אבל כל זה אינו אומר כי "ממזרים חסרי כבוד" הוא חוויה ויזואלית נטולת תוכן ושכל. אט אט מתברר מה כה בער לטרנטינו לבחור דווקא בנושא זה, שהוא כה בעייתי וכה רחוק ממנו: הוא משתמש במלחמת העולם השנייה כדי לדון בנושאים שעיניינו אותו מאז ומעולם, ובהם אחוות גברים, הנקמה הנשית, השאלה אם המטרה מקדשת את האמצעים, ומעל הכל - הבדלי התרבויות והניואנסים הקטנים שמפרידים בין בני לאומים שונים. הקשת הקוסמופוליטית בסרט זה מאפשרת לטרנטינו לעסוק בנושא בצורה מחודדת יותר מאי פעם: וכך, את סצנת השיחה על הדרך שבה ההולנדים אוכלים המבורגר ב"ספרות זולה" מחליפה כאן סצנה המוכיחה כי גורל העולם יכול להיות תלוי בצורות השונות שבהם בריטים וגרמנים מסמנים את הספרה שלוש.

אם כך, טרנטינו נשאר טרנטינו גם ב"ממזרים חסרי כבוד", והמשמעות היא שהוא נותר אותו יוצר מבריק ומעמיק כפי שתמיד היה. אכן, מעבר לכל מה שאפשר לומר ולחשוב על הקולנוען החצוף, ואף שההשתטויות השונות והמשונות שלו במהלך ביקורו בארץ ודאי ישכיחו זאת, טרנטינו הוא בראש ובראשונה אדם חכם.

ממזרים חסרי כבוד: טריילר, מועדי הקרנה וכל הכתבות קוונטין טרנטינו: כל הכתבות אורון שמיר יצא מאוכזב מ"ממזרים חסרי כבוד"