פרידות: הגיע לו לזכות באוסקר
יום חמישי 02 באפריל 2009 13:47 מאת: אבנר שביט, עכבר העיר תל אביב
"פרידות", שגזל מ"ואלס עם באשיר" את האוסקר, הרוויח את הפרס ביושר. אבנר שביט על סרט יפאני מרגש ובלתי שגרתי
מתוך הסרט. אפוס אוניברסלי
הגיע הרגע לבדוק מדוע "ואלס עם באשיר" הפסיד את האוסקר. זאת אפשר לעשות באמצעות צפייה ב"פרידות", הסרט היפני שעקף את ארי פולמן בסיבוב וגזל ממנו את הפסלון.
ובכן, על פניו נראה כי "פרידות" משתייך לז'אנר "תראו כמה שהיפנים מוזרים" - כלומר, סרטים וספרים המתארים לנו את המנהגים המשונים של מלוכסני העיניים, שהלכותיהם כה שונות מן התרבות המערבית. שפרה הורן התמחתה בזה, וגם הבמאי ג'וזו איטמי, מי שאחראי בין השאר ל"טמפופו" ולסדרת "גברת מס הכנסה" המוזרים והנהדרים. איטמי גם ביים ב-1984 את "מנהגי הלוויה", שהציג בפנינו כמעט לראשונה את הדרך הייחודית שבה שולחים היפנים את יקירי לבם לעולם הבא.
זהו גם לכאורה הנושא של "פרידות", שבו מעז הבמאי יושירו טקירה לצעוד בדרך המורבידית שהטווה איטמי לפני שני עשורים. הוא עושה זאת דרך סיפורו של דאיגו, נגן צ'לו המאבד את עבודתו באחת התזמורות של טוקיו. בצוק העתים הוא נאלץ לשוב לעיירת הולדתו, שבה הוא נתקל במודעת דרושים מסקרנת - מעט שעות, משכורת טובה, תנאים נוחים. אז מה המלכוד? ובכן, מתברר כי עליו לשמש שולייה של אדם המכין את גופות המתים לפני שריפתן. אמנם אין מדובר בג'וב האטרקטיבי בעולם, אבל דאיגו כה זקוק לפרנסה עד שהוא לוקח על עצמו את האתגר. ואולי לא המצב הכלכלי מניע אותו, אלא דווקא מניע עמוק ומורכב יותר?
פרידות. רגעים קולנועיים בלתי נשכחים
כצפוי, סביבתו הקרובה של דאיגו אינה מתלהבת מעיסוקו החדש, ובת זוגו אף מאלצת אותו לבחור בינה ובין משלח ידו המורבידי. כמו בישראל, גם ביפן נרתעים מכל דבר הקשור במוות - נכון, מישהו צריך בסופו של דבר לעשות בשבילנו את העבודה, אבל עדיף שהמישהו הזה לא ייגע בנו. בתחילה גם דאיגו מתקשה להתמודד עם הגופות המרקיבות לעתים ועם פרצופיהם של בני המשפחה האבלים, אבל במהרה הוא מבין כמה חסד יש במלאכה שלו. וכך, הוא מתגלה כעוזר הטוב ביותר שהיה לאדונו, ואף מתבקש מדי פעם לטפל במתים בכוחות עצמו.
כפי שיודעים היטב מעריצי "עמוק באדמה", מי שמלווה אותנו בדרכנו האחרונה זוכה לגלות מחדש את החיים. גם דאיגו נתקל מדי יום בסיפורים מופלאים מכל הסוגים והמינים, ואין זה משנה אם הנפטר היה זקן או צעיר, גבר או אשה (ולעתים, כפי שהוא מגלה, לא ברור לאיזה מגדר משתייך המנוח). אין ספק בכך שהוא מצליח להתמודד היטב עם טרגדיות של אחרים - אבל השאלה היא אם ישכיל גם להתמודד בבוא העת עם טרגדיה משפחתית משל עצמו.
טקירו מתאר את המסע של דאיגו בדרך מהפנטת. עד לטקס האוסקר איש מחוץ ליפן לא שמע על הבמאי, אבל הוא מתגלה כאן כיוצר מוכשר להפליא. הכישרון שלו בא לידי ביטוי בשני מישורים: במישור הסיפורי, הוא גודש את הסרט בשורה אינסופית של סיטואציות ודמויות משנה בלתי נשכחות; במישור הוויזואלי, הוא יוצר כמה רגעים קולנועיים יפהפיים - למשל הרגע שבו מתחלפות להבות השריפה במעופם של בעלי כנף. וחשוב מכל, טאקירו גם מוסיף לסרט נופך פילוסופי-תיאולוגי מרתק. וכך, בסוף מסעו של דאיגו מתברר כי "פרידות" בעצם אינו עוסק במנהגי הלוויה ביפן, אלא בסוגיות אוניברסליות בהרבה, ובראשן השאלה מה אדם משאיר אחריו במותו ומה נשאר לנו אחרי לכתו. "ואלס עם באשיר" לא יכול להתמודד עם הממדים האפיים של "פרידות". מעט סרטים יוכלו.