גראן טורינו: עוד מיתולגיה מבית היוצר של איסטווד

יום חמישי 26 בפברואר 2009 11:53 מאת: אדם אבולעפיה, העיר תל אביב

הרטינות הכלביות של איסטווד, הגזענות והקללות עושים רק טוב לאדם אבולעפיה. איך כלב בן זונה הופך לאגדה חוצה גבולות? הכל פוליטיקה

אלוהים יודע שאנו זקוקים לסיפורים, בייחוד מאז שאין לנו אלוהים. קלינט איסטווד עשה זאת שוב – הוא סיפר סיפור שהוא קלישאתי כמו שהוא מפתיע, מיושן כמו חדש, מעין אנקדוטה פרברית עם צורה של אגדה. לא משנה שהוא לא כתב את התסריט ל"גראן טורינו", הסיפור הזה חתום "איסטווד" מתחילתו ועד סופו. רק תקשיבו לשירתו הלחשנית והמכשפת בסוף הסרט: "זהו הסיפור שלי... זה רק מה שאתה רואה ומה שאתה עושה...".

וולט קוולסקי של איסטווד הוא חתיכת כלב בן זונה עם לב – הוא מלא בדיבור גזעני על כל סובביו והוא לא חושש להשתמש ברובה הציד שלו כדי להגן על רכושו. במילים עדינות, קוולסקי אינו "יפה נפש", הוא הרג 100 פרחחים כמוכם במלחמת קוריאה, אז אל תבלבלו לו את המוח. אפשר היה לחשוב שהרטינות הכלביות של איסטווד בסרט הן מקרה מצער של משחק מוגזם, אבל למעשה מדובר בחומר שממנו עושים מיתולוגיות. וולט קוולסקי הוא דמות מיתולוגית, פנים מסוימות של אמריקה. קוולסקי הוא אמריקה הגברית, הלבנה והעממית של הדור הישן, ובמקום לקטלג אותו כפרובינציאלי זניח איסטווד מבקש שנתעכב, נתפקע ונתאהב.

גראן טורינו: לביקורת של אורון שמיר
איך איסטווד התחיל? עילם וולמן נזכר

אז נכון, זמנו של קוולסקי עבר, אבל אולי הוא עוד יכול ללמד אותנו דבר או שניים על אשמה, הקרבה, כנות והיכולת להשתנות, משהו שילדיו ונכדיו הבורגנים לא מסוגלים לתפוס. קוולסקי הרג הרבה "צהובים" בימיו, וכשמהגרים מבני שבט ההמונג ("צהובים" מסוג מיוחד) משתלטים על השכונה שלו, הוא נוטה להתייחד עם ניבולי פיו. התקינות הפוליטית הגיעה כל כך רחוק בארצות הברית עד שהאופן שבו חוזר איסטווד ללא בושה על אלף וריאציות גזעניות, מעבר לאפקט הקומי שבדבר, משווה לדמות שלו קסם תמים. גם משפחת המלוכסנים שלידו היא מקסימה, ולאחר מסכת של התנגדויות וולט מבין שבעצם יש לו הרבה במשותף איתם – כמוהם, גם הוא בסך הכל רוצה לחיות בכבוד עם סביבתו. הבעיה היא, איך לא, הכנופיות שמסתובבות בשכונות ומשדלות את הצעירים לחיי אלימות ובטלה.

 

איסטווד ב"גראן טורינו". קסם של אגדה

אל לנו להתאונן על התבנית הפרברית השחוקה, ל"גראן טורינו" אין עניין סוציולוגי בחברה האמריקאית, אלא אופק מיתולוגי – על סמך מה יכולה אומה של מהגרים מארבע קצוות תבל להתאחד? הרבה פעמים, כשסרטים מראים לנו כיצד בני גזע ומעמד שונה בחברה מתחברים, ישנה הנטייה לעגל את הפינות. איסטווד בוחר בכיוון ההפוך, הכיוון שנקט ריינר ורנר פסבינדר בסרטו הגדול "עלי: פחד אוכל את הנשמה", כשיצר סיפור אהבה טרגי בין מהגר ערבי שחור צעיר לגרמנייה זקנה בברלין של שנות ה-70. כך, ב"גראן טורינו" זה אינו הליברל הרגיש שהופך לתחליף האב של הנער האסיאתי חסר הביטחון, אלא דווקא איש הצבא האטום והגזען. כי רק אהבה קשה יכולה לייצר אגדות, רק אהבה קשה יכולה לגרום לנו לראות מעבר לזהות הצרה שבצלה אנו נוטים להתחבא ורק אהבה קשה מאפשרת לקולנוע להזריק רגש אמיתי של אחווה חוצת גבולות לתוך המציאות.

על ההדים הנוצריים של הסרט אמנם לא הספקתי לדבר, אבל נדמה לי שגם איסטווד מעדיף שלא לערב את אלוהים באופן ישיר במיתולוגיות שלו. לכל זה יש מספיק זמן בעולם הבא.