בנג'מין באטן: אל תסתכל בבראד פיט, תסתכל במה שבתוכו

יום חמישי 15 בינואר 2009 07:50 מאת: אבנר שביט, עכבר העיר תל אביב

"הסיפור המופלא של בנג'מין באטן" משתעשע בגופו של השחקן הנחשק בעולם כדי לדון בקשר בין האדם והמראה שלו, אבל לא מצליח לייצר רגש אמיתי או אמירה משמעותית. וגם: התגלית של "החורבה"

קטע אחד ב"הסיפור המופלא של בנג'מין באטן", האפוס הפנטסטי של דיוויד פינצ'ר, מסכם אולי את הבעייתיות של הסרט בכללותו. בתחילת המערכה השלישית אנו לומדים על טרגדיה שפקדה את אחת הדמויות. אך במקום לחזות במה שאירע לה, הצופים זוכים לרצף וירטואוזי של שברירי סצינות, הקושרות בין כל צירופי המקרים שהובילו לאסון. מבחינה קולנועית גרידא, זוהי מלאכת מחשבת מושלמת, מין שילוב מלוטש של "אמלי" ו"ראן, לולה, ראן". אי אפשר להפגין יד אמן בוטחת ויצירתית יותר. אבל בוא נעזוב רגע את הקנקן ונסתכל במה שיש בתוכו - ובכן, כמה נשמה מסתתרת במפגן הכוח הזה? מה בדיוק הוא משרת? בי הוא לא הפיח כל רגש ולא עורר שום מחשבה, וכך גם הסרט כולו. ובמילים אחרות: יפה מבחוץ, חלול מבפנים. כמה לא אופייני לפינצ'ר, מי שהיטיב לשלב בין צורה ותוכן יותר מכל קולנוען אמריקאי אחר בדורו.

» אורי קליין על יכולות המשחק המוגבלות של בראד פיט
» עילם וולמן סבל ונרדם ב"בסיפור המופלא של בנג'מין באטן"

הריקנות של "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן" אירונית לאור העובדה שהוא עוסק דווקא בקשר בין האדם והמראה החיצוני שלו. הסרט מבוסס על סיפור קצר של פ.סקוט פיצג'רלד, שהקונספט שלו כה פשוט מצד אחד ועתיר אפשרויות מצד אחר, עד שאתה תוהה איך לא עיבדו אותו קודם לכן. בנג'מין באטן נולד בגוף של קשיש ומכאן ואילך צומח בכיוון הפוך. כלומר, ככל שהשנים עוברות ומותו קרב הוא דווקא נראה יותר ויותר צעיר עד הסוף הבלתי נמנע - הוא יחזיר את נשמתו לבורא כתינוק.

 

מתוך הסרט. בראד פיט מזדקן בכבוד

מובן שכמו כל גיבור אנומלי מהאגדות, גם באטן אינו מאפשר למגבלותיו לעמוד בדרכו. הן דווקא מעודדות אותו לחוות חיים עתירי הרפתקאות, חוצי ימים ויבשות: מסיפונה הפרוע של ספינה דרך לבה הקפוא של אשת דיפלומט ועד מפעל כפתורים. בדיוק כמו במקרה של מיתוס חריג אחר, פורסט גאמפ, גם באטן אינו שוכח לרגע את אהובת ילדותו, רקדנית בשם דייזי (קייט בלנשט), ובסופו של דבר שב לחיקה. אך בניגוד למסעו של גאמפ, האודיסיאה של באטן אינה משנה את ההיסטוריה ואפילו לא מלווה אותה; היא מנותקת בצורה כמעט תמוהה מכל התמורות הפוליטיות והחברתיות שהתרחשו במהלך חייו של גיבורה, ובכך מפספס פינצ'ר הזדמנות מתבקשת להוסיף לסרט עומק כלשהו ולטעון אותו בעוצמה.

אבל הבמאי המיומן קלע בכל זאת באחת הבחירות שלו. בניגוד למצופה מסרטים עתירי רצינות ומתקתקות, פינצ'ר לא ליהק לתפקיד הראשי שחקן אופי כל-אמריקאי כמו רובין וויליאמס או טום הנקס, חלילה, אלא דווקא את ידידו מימי "מועדון קרב" ו"שבעה חטאים", בראד פיט (שכבר התחכך עם בלנשט ב"בבל").

זאת למעשה הפעם הראשונה שהיפיוף הבלונדיני מקבל הזדמנות לשאת סרט מיינסטרימי גדול על כתפיו, ואין מתאים יותר מפיט לתפקיד הזה, בדיוק כשם שלא יהיה מתאים ממנו להופיע בעיבוד מחודש ל"תמונתו של דוריאן גריי". למעשה, הפנים של השחקן הנחשק בעולם הם מרכז הכובד של הסרט: בתחילה אנו רואים כיצד האיפור מקשיש אותם ובכך גורם לפיט בן ה-45 להיראות כמו רפי איתן; לאחר מכן אנו חוזים בתהליך ההצערה ההדרגתי שלהם, מגלים שבעוד כמה שנים הוא ייראה כמו רוברט רדפורד בזקנתו ומצפים בכיליון עיניים לרגע שנקבל בחזרה את פיט המוכר והאהוב של ימינו. לאחר מכן פרצופו של האליל לובש מחדש את הצורה הנערית שהיתה לו בסרט הפריצה שלו, "תלמה ולואיז", ואז שוב מכה הטבע באכזריות: תכלית היופי חוזרת לעריסה, ותווי פניה המושלמים נמחקים לטובת פרצוף עגלגל וסתמי של תינוק בן-יומו. כלומר, "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן" לוקח נושאים נדושים - הארעיות והשבריריות של הגוף ושל היופי, הפחד מהזדקנות, הרצון להנציח ולנצור את הזמן שחולף- ומנסה לטפל בהם בצורה אחרת לגמרי מכפי שהורגלנו.

 

פיט ובלאנשט. לא זיהינו אותו בלי בגדים וקמטים

הבעיה עם המהלך הזה כפולה: ראשית, הוא אקדמי לחלוטין ואין בו די כדי להחזיק סרט קולנוע, בטח לא בהיקף כזה. במקרה הטוב, הוא היה יכול לשמש בסיס לדוקטורט חצי-מופרך בנושא "הפנים של בראד פיט" או לווידאו-ארט דומה. שנית, הוא אינו מוביל לתובנות מקוריות או מעניינות במיוחד, אם בכלל אפשר להסיק ממנו כאלה. כל זה לא היה מפריע לו היה הסרט מעניק נקודות אחיזה נוספות, אבל בסיכומו של דבר החיים של באטן חסרי משמעות, הרומן בינו ודייזי סתמי לחלוטין וגם מי שמקיפים אותם אינם נחרטים בזיכרון. רק דמות משנה מצליחה להעלות חיוך מדי פעם: קשיש הטוען שהוכה בידי ברק שבע פעמים, ובכל שלב בחייו של באטן מספר לו על אחד מן המקרים הללו. לא ייאמן, בכירי היוצרים בהוליווד מבזבזים עשרות מיליוני דולרים במשך שעתיים וחצי, וכל מה שאני זוכר מאוסף הפוזות שלהם זה את הסיפורים המטופשים של זקן סנילי אחד.

ונסיים בנימה אופטימית: מהשבוע יציג הסינמטק את "החורבה", הדרמה הטרייה של עמיר מנור (במאי "אדומים", שזכה בפרס וולג'ין בפסטיבל ירושלים). זהו אחד מן המקרים הנדירים הללו, שבהם אתה רואה סרט של יוצר מתחיל וזועק "וואללה, נולד פה במאי". אצל מנור אין פשרות, אין חוכמות ואין דאווינים, אבל יש סגנון מובהק ומבע קולנועי מלא עוז, שמייבא לארץ את המשנה של מיטב הבמאים המזרח-אירופאיים הצעירים בדורנו.

חורבה: לביקורת של נעם בוקסבאום

 

דאנה איבגי (מימין) ואפרת אביב ב"חורבה". מטלטל

זה אינו סרט קל לצפייה. מי שישרוד את האכזריות שלו, במלוא מובן המילה, יזכה לראות את דאנה איבגי, אפרת אביב ומיכאל אלוני (כולם בעירום) מגלמים שלושה צעירים הנמלטים לחורבה שבשמה נקרא הסרט, שם הם מנסים להתמודד עם הפשע סטייל רצח אסף שטיירמן שביצעו. כנהוג במקרים הללו, "החורבה" יבקר בסינמטק לפרק זמן קצוב, אבל בהתאם לביקוש יתווספו הקרנות נוספות.