הנשים: הסרט הגרוע של השנה

יום שלישי 11 בנובמבר 2008 14:48 מאת: דניאל פאיקוב, עכבר העיר און ליין

"הנשים" בכיכובה של מג ראיין הוא כמו "סקס והעיר הגדולה", רק בלי השנינות, ההומור, האופנתיות, השחקניות והסקס. בשתי מילים: אל תעזו

לפני "סקס והעיר הגדולה", היה את "הנשים". הרבה לפני, למעשה. ב-1939, התאספו מיטב השחקניות של הוליווד כדי לככב בגרסה הקולנועית למחזה שכבש באותה התקופה את במות ברודווי. הגימיק היה מפתה למדי – כל המשתתפות בסרט הן נשים. אף פרצוף גברי לא נראה על המסך ואף קול גברי לא נשמע בפס הקול. בשנים שלפני גל סרטי הנשים של תקופת מלחמת העולם השנייה, שלא לדבר עם הפמיניזם, סרט שעוסק בנשים ובבעיות נשיות היה עוף מוזר. קרוב לשבעה עשורים אחר כך, מעמד האישה במציאות ובקולנוע השתנה מקצה לקצה, לטוב ולרע. ועדיין, אחרי "סקס והעיר", "ברידג'ט ג'ונס", "השטן לובשת פראדה" ואינספור "צ'יק פליקס" אחרים, עשתה התסריטאית דיאן אינגליש מעשה והוציאה את גווייתה הרקובה של "הנשים" מהנפטלין. התוצאה מזעזעת ומחרידה.

העלילה של הרימייק, לפחות בקוויה הכלליים, חוזרת על פשעי 1939. ניו יורקרית בת המעמד הגבוה (מג ראיין) מגלה שבעלה בוגד בה עם דיילת בשמים נחותה (אווה מנדז), ועולמה חרב עליה. היא נעזרת בגדוד של חברות (ובראשן אנט בנינג) ובאמא אחת (קנדס ברגן) כדי להתגבר על המכשולים ולכונן מחדש את נשיותה. או משהו. הגרסה המקורית של "הנשים", שוביניסטית ומיושנת ככל שתהיה, לפחות הייתה בעלת הגיון פנימי מוצק – הנשים בסרט הן חסרות כוח אמיתי, אבל יכולות להשתמש בהשפעתן על גברים כדי להשיג בסופו של דבר את כל מה שהן רוצות. הגרסה החדשה מנסה גם לחזור לעבר הנוסטלגי וגם להתחנף לקהל מודרני, ולא ממש יודעת איך ליישב את הסתירה בין שתי תפיסות העולם המנוגדות.

 

הנשים. "סקס והעיר הגדולה" נראה פתאום כמו שייקספיר

הכנסת "הנשים" לנעליים של "סקס והעיר הגדולה" גורמת לאי נוחות הגובלת בכאב פיזי. אם "סקס והעיר" מציב מודל של אחווה נשית הבאה לפני המשפחה ובני הזוג, "הנשים" היא ההיפך המוחלט. נשות "הנשים" המקורי רודפות אחרי גבריהן הבלתי נראים כאילו המבצע עומד להסתיים ונועצות סכינים אחת בגב של השנייה בביצ'יות עסיסית. השילוב בין העבר להווה לא ממש הגיוני והוא יוצר סרט מבולבל ומבלבל.

אפילו אחוות הנשים נראית מזויפת מתמיד – מדובר בדמויות מבוגרות המכירות לכאורה עשורים רבים, אך נראות כאילו התחברו אחת לשנייה עקב גחמה תסריטאית. יש כאן נסיון די כושל לאנוס את הגיבורות של "סקס והעיר" על תבנית שאינה מתאימה להן. מג ראיין היא השרלוט של החבורה, הנאיבית והכל-אמריקאית. אנט בנינג היא הקארי, פעילה וקרייריסטית שידה בכל. ג'יידה פינקט סמית ("הנוסע") היא גרסה לסבית של סמנתה. ודברה מסינג ("ויל וגרייס") היא חיקוי מרוכך של מירנדה, עם הרבה יותר ילדים ולשון הרבה פחות מחודדת. בגלל שהדמויות רדודות באופן קיצוני וניתן להן זמן מסך של סרט קצר למדי ולא של סדרה שלמה, הן הופכות לקריקטורות גסות.

הבעיה של הסרט היא כמובן לא הבלבול האידיאולוגי. הבעיה היא שהוא לא מצחיק. התסריטאית דיאן אינגליש (שגם ביימה) היא אחת היוצרות של "מרפי בראון", וההומור הטלוויזיוני של תחילת שנות התשעים לא ממש מחזיק מסך בסוף שנות האלפיים. הסרט צפוי, פשטני, חסר שיניים, ולא ממש מהנה. אפילו השחקניות לא מלוהקות היטב, וגם מצולמות באופן בלתי מחמיא. דווקא הוותיקות יותר כגון קנדס ברגן, קלוריס ליצ'מן ובט מידלר בתפקיד אורח קצר, מצליחות להאפיל על הכוכבות הרשמיות. אינגליש הצליחה אמנם במשימתה לחקות את "סקס והעיר הגדולה", אבל זהו "סקס" מבוגר, עייף ונטול סקס לחלוטין.

לעוד המלצות, כתבות וביקורות - הרשמו לניוזלטר של עכבר העיר און ליין