בית השפנפנות: סרט על סקס - בלי סקס

יום שלישי 11 בנובמבר 2008 11:42 מאת: דניאל פאיקוב, עכבר העיר און ליין

הקומדיה בכיכובה של אנה פאריס היא הסרט הראשון על תעשיית המין שמיועד לגילאי חטיבת הביניים. וזו לא מחמאה

הקאמבק הגדול של שנות השמונים מלווה לפעמים בתופעות שונות ומשונות. לא רק אופנות הלבוש והשיער חוזרות בגדול, אלא גם פורמטים, וז'אנרים, ונוסחאות עתיקות. “בית השפנפנות" החדש מחזיר אותנו אחורה לשנים היפות של קומדיות הקולג' האמריקאיות – למעשה זהו "נקמת היורמים" עם נשים במקום גברים ועם מסר שגורם לשנות השמונים השמרניות להיראות כמו שיא הפרוגרסיביות. אם גיבורי "היורמים" למדו להיות נאמנים לעצמם, גיבורות "השפנפנות" לומדות להיות נאמנות לאידיאלים של יופי והתנהגות נשיים שהיו מבזים את הבימבו הכי גדולה בדרום קליפורניה. תקראו לזה "נקמת הפקאצות".

זה מתחיל עם נערת אמצע. אנה פאריס (מסרטי "מת לצעוק") מגלמת שפנפנת פלייבוי שרוב תהילתה כבר מאחוריה. יום אחד היא חוגגת באחוזת פלייבוי את יום הולדתה ה-27 (יו הפנר המיתולוגי מופיע בתפקיד עצמו), יום אחרי היא מסולקת מהאחוזה בבושת פנים. היא נודדת ברחבי ארה"ב ללא יעד או תכלית, לא מסוגלת למצוא עבודה שתתאים לכישוריה הייחודיים. לבסוף היא מוצאת את עצמה בקמפוס של קולג' אמריקאי טיפוסי וגם מוצאת לעצמה קריירה חדשה. הצעד המתבקש הבא אחרי דוגמנות עירום – אם בית של סורוריטי, אחוות סטודנטיות. למזלה, פאריס מוצאת קבוצת נערות שזקוקות נואשות להדרכתה. הן חנוניות.

 

אנה פאריס בבית השפנפנות. אכן סמל חינוכי

חננות ממין זכר הם סטריאוטיפ נפוץ בקולנוע האמריקאי, אבל עם חננות ממין נקבה הוליווד בדרך כלל לא יודעת מה לעשות. וגם לא הפעם. הסטודנטיות של פאריס הן אוסף של קלישאות מביכות – הן מגושמות, חסרות כישורים חברתיים, בתולות (חוץ מאחת שנמצאת משום מה בהריון), ביישניות על גבול הפיגור השכלי. אבל לפאריס יש פתרון רב-תכליתי. תספורות חדשות וחולצות בטן. הבגדים הנכונים הופכים בין לילה את המנודות חברתית למלכות הקמפוס.

בעוד החנוניות לומדות להתחבר לצד הפרחי שלהן, פאריס עצמה עושה את המסלול ההפוך. היא פוגשת בחור נחמד, ומגלה להפתעתה שהוא נחמד מדי. חולצות הבטן לא עובדות עליו, וגם לא החזה הסיליקוני או השפתיים הנפוחות. הוא מנהל בית אבות, פור גוד'ס סייק. מגלם אותו קולין הנקס, בנו של טום, וזהו בדיוק מסוג התפקידים שהנקס האב התפרנס מהם לפני שני עשורים. בשביל נצר למשפחת הנקס, שפנפנת הפלייבוי תצטרך לפתח אישיות.

זוג התסריטאיות קירסטן סמית וקרן לוץ מתמחות בקומדיות תיכון/קולג' מהסוג הזה – "10 דברים שאני הכי שונאת אצלך", "יש לה ביצים", ובראשן "לא רק בלונדינית". ב"בית השפנפנות" הן נמצאות על אוטו-פיילוט. מעבר לקונספט הדבילי אך משעשע, שאר הסרט הוא דבילי מבלי להיות משעשע. פאריס לפחות מצליחה להחיות את הדמות שלה עם אקסצנטריות מפתיעה, אבל היא נקודת האור היחידה בסרט. מתוך גדוד השחקניות הצעירות המגלמות את הסטודנטיות, רק פליטת "סופרבאד" אמה סטון מצליחה לייחד את עצמה. האחרות (ביניהן רומר ויליס, בתם של ברוס ויליס ודמי מור) הופכות במהרה לטפטים אנושיים.

במילים אחרות, "בית השפנפנות" הוא קומדיה מטומטמת. אבל יש סוגים וגוונים ותתי-ז'אנרים שונים של קומדיות מטומטמות. יש את אלה שמבקשות לחשוף טמטום במציאות, ויש את אלה שהטמטום שלהן נובע מחוסר כישרון, מחוסר השקעה, מציניות. למעשה, "שפנפנות" הוא סרט ציני כל כך שלמרות העיסוק הממושך בסקס ועירום, אין בו טיפה של סקס ועירום. זהו כנראה הסרט הראשון על תעשיית המין שמיועד לגילאי חטיבת הביניים. בשנות השמונים זה בחיים לא היה קורה.