הונאה: לא מותחן ולא אירוטי

יום ראשון 14 בספטמבר 2008 07:10 מאת: דניאל פאיקוב, עכבר העיר און ליין

"הונאה" מנסה לפתות אותנו עם יואן מקגרגור ומישל ויליאמס, אבל מתגלה כעבודה בעיניים

מותחן אירוטי – הוא יותר אירוטי או יותר מותחן? לפעמים התשובה היא פשוטה, לא זה ולא זה. "הונאה" מנסה לפתות אותנו עם כמה אנשים יפים ומפורסמים (יואן מקגרגור, יו ג'קמן, מישל ויליאמס), ורמזים לסקס, תככים ושאר התנהגויות בלתי הולמות. אבל מאחורי ניסיונות המכירה האגרסיביים של הסצנות הראשונות, הסרט לא באמת טורח לספק את הסחורה. מדובר, איך לא, בהונאה.

העלילה, במיטב המסורת של "מבוקש" ו"לעולם אל תיכנע", היא חיקוי נוסף של "מועדון קרב". עכבר משרדים בודד ומתוסכל (מקגרגור) פוגש רוקסטאר של שוק ההון (ג'קמן) ומין מוצא את מינו. ג'קמן מפגיש את מקגרגור קודם עם סמים קלים, אחר כך עם עולם חיי הלילה של האליטה המנהטנית, וגם מסדר לו זיון. או שניים, או עשרה. לפני שהוחלף ל"הונאה", שמו המקורי של הסרט היה "הרשימה", והרשימה היא אחד הגימיקים היותר חינניים של התסריטאי מרק בומבק ("מת לחיות 4").

זהו שירות הכרויות לעשירים ומפורסמים, לאנשים שאין להם זמן או כוח לנהל מערכת יחסים נורמטיבית. הם נפגשים בבתי מלון יוקרתיים, מבצעים אקטים מיניים כאלה ואחרים, ונפרדים שוב, בלי להחליף שמות או פרטים כלשהם. מקגרגור, שהיה כמעט בתול עד לאותו מפגש גורלי, מגיב כמו ילד בחנות צעצועים.

 

הונאה. עוד חיקוי של "מועדון קרב"

בגלל שמדובר בסרט אמריקאי, ברור שחיי ההוללות האלה לא יכולים להחזיק לאורך זמן. מקגרגור מחפש סטוצים ומוצא רומנטיקה, בדמותה של בלונדה מסתורית (ויליאמס). היא משיבה לו אהבה, ולרגע נדמה שחייו מושלמים מכדי להיות אמיתיים. ואז מתברר שהם אכן מושלמים מכדי להיות אמיתיים. בשלב הזה החלק האירוטי נגמר – כל סצנות הסקס מתקבצות בתחילת הסרט - והחלק המותחני מתחיל. או היה מתחיל, אם היה ב"הונאה" רגע אחד של מתח אמיתי.

ביים את הסרט מרסל לנגנגר, במאי פרסומות שזהו סרט הקולנוע הראשון שלו. במאי של פרסומות יוצר סרט שנראה כמו פרסומת – הרבה עשיית רושם, מעט פואנטה. אין כאן השראה, או הפתעות, או חידושים, אלא חזרה על קלישאות עתיקות. לא רק שהיינו בסרט הזה בעבר - היינו בו בסביבות שנת 1994. החידוש היחיד הוא צילומי הלילה שנעשו בווידאו דיגיטלי, בדומה ל"מיאמי וייס". אחראי עליהם הצלם המיתולוגי דנטה ספינוטי (שהיה מועמד לאוסקר על "סודות אל. איי." ו"המקור") והם מרהיבים בבנאליות שלהם.

ההפתעה הגדולה היא שדמותו של ג'קמן היא לא בדיוק כמו שהיא נראית, שהוא לא אדם נחמד ואלטרואיסטי, שיש לו אג'נדה נסתרת. הבעיה הגדולה היא שהסרט לא טורח לשמור את ההפתעה לעצמו. קודם הוא רומז, אחר כך הוא צועק בקול גדול. הצופה הממוצע יחשוף את הנסתר תוך כמה סצנות ספורות. למקגרגור, שאמור לגלם כלכלן המסוגל לראות ניסיון הונאה מקילומטרים, זה לוקח את רוב הסרט.

למה שמישהו ירצה לעשות סרט כזה? מסתבר שזה היה פרויקט החלומות של ג'קמן, שהתלהב מהתסריט והפיק את הסרט רק כדי לקבל את ההזדמנות לככב בו. מהתוצר הסופי לא ברור למה הוא טרח. ג'קמן מגיש הופעה כריזמטית, אבל כמו שאר הסרט היא מוגזמת, לא אמינה, על גבול הסרט המצויר. מקגרגור מגוחך בתפקיד החננה, וויליאמס מבוזבזת לחלוטין. היחידה שיודעת באיזה סרט היא נמצאת היא שרלוט רמפלינג הוותיקה, שמופיעה לסצנה אחת, דופקת מונולוג שכמעט עושה את כל הסרט, ונעלמת שוב. רמפלינג בת ה-62 - ששיחקה במותחנים קינקיים מ"שוער הלילה" ועד "בריכת שחייה" - יודעת ארוטיקה מה היא. שאר הסרט הוא בקושי מזמוז קל.