הגרסה הפוסט-ציונית ל"לורנס איש-ערב"

יום חמישי 11 בספטמבר 2008 15:31 מאת: יהושע סימון, העיר תל אביב

אחרי שצפה ב"בית אבי", סרטו החדש של דני רוזנברג, החליט יהושע סימון להירשם לשיעורי יידיש

פנים של פליטים בחושך. הם מתנדנדים בישיבה. לא מחזיקים את עצמם. הם בתוך משאית. בלימה. רואים שהמשאית נעצרה במדבר באמצע שום מקום. אור יום בוהק מסנוור את העיניים. אחד הפליטים נזרק מן המשאית – הוא כחוש וחיוור (איתי טיראן). לובש סוודר. הוא מקבל רובה ומושבע כחייל צה"ל. כך נפתח הסרט דובר היידיש "בית אבי" (50 דקות) של דני רוזנברג המוצג בימים אלה בסינמטק בתל אביב.

הסרט מתמקד בסיטואציה פשוטה ומופשטת – שתי דמויות ודגל על גבעה במדבר; האחד פליט מאושוויץ שרוצה להגיע לאהובתו בחיפה והשני, גם הוא היה פליט מאושוויץ, אבל עתה מצא עצמו כ"יהודי חדש" ומסוקס – חייל צה"ל (מיקי לאון). בסרט משתלבים מחזה אבסורד ומסכת המהדהדים את הקולנוע הציוני ("הם היו עשרה" של ברוך דינר ו"גבעה 24 אינה עונה" של תורולד דיקנסון, למשל) והפוסט ציוני ("אוונטי פופולו" של רפי בוקאי). הבזקי האור בצילום, המבוסס על תאורת מחזירי אור, מתייחס ישירות לסדרת הצילומים של הלמר לרסקי "מטמורפוזות באמצעות האור". גם שם הסרט, "בית אבי", מתייחס להיסטוריה של הקולנוע הציוני והוא נלקח מסרט בעל אותו השם מ־1947 שביים האמריקאי הרברט קליין בישראל לפי תסריט של מאיר לוין (בסרט זה מופיע גם הפסל יצחק דנציגר).

לאורך הסרט של רוזנברג ההתרחשות המינימליסטית, שמורכבת מפרטים קונקרטיים (מילוי מימייה, ריקון מימייה, תרגילי כושר, ניסיון להישאר ערים בשמירה), הופכת מטאפורית. הסרט רווי מתחים – בין הדמויות, בין הדיאלוג ביידיש למדבר, בין היהודי לישראלי, בין הפליט לחייל, בין העתיד לעבר, בין האידאלים למעשים ובין השמש הקופחת ללילה השחור. המתח בין הזהות היהודית לישראלית מוצג כמתח מוסרי – הגיבור לומד להרוג וכך להפוך ישראלי.

הסרט נדמה חסר רחמים בסגנונו הישיר ובסיפור העלילה האכזרי. אבל הוא ספוג באשמה שהגיבור, כך נדמה, לא מסוגל להיחלץ ממנה. אופן הבימוי החמור של רוזנברג וסגנון הצילום החשוף של דודו סטוזמייסטר ועידו בראון מציגים עוד דמות המובילה את הסרט – השמש של ארץ ישראל. בעוד החייל מתעלל בפליט הטרי, ניצול השואה, השמש היוקדת מכה בהם. שמש המדבר אמורה לשזף את זרוע הפליט ולמסמס את המספר שקועקע על זרועו. ויש לה, לשמש, תפקיד מרכזי בעלילה – כמו ב"הזר" של קאמי. היא סיבה לרצח.

 

בית אבי. שני יהודים, שתי זהויות מנוגדות

ההתייחסות של הסרט לנכבה, בצורה של טבח דמוּם שאת שאריותיו מגלה הגיבור בבית משפחה מוחרב, מופיע מתוך הבמה הריקה שעליה כביכול מוצבת נקודת התצפית הישראלית. הכניסה לכפר הפלסטיני היא נקודת התפנית בסרט.

המדבר הוא מרבד שעליו נכתבות זהויות והיסטוריוֹת – שדה קרב אילם שבנקיקיו מהדהדות אידיאולוגיות, ביוגרפיות והיסטוריוֹת. הרוח נושאת את הרפאים של כל אלה שנרצחו זה אך. התעכבות של המצלמה על הריק של הנוף המונוטוני והמסנוור המשמש כרקע להתרחשות היא בה בעת פיזית ואידיאולוגית, מטאפורית וריאליסטית.

סרטו של דיויד לין, "לורנס איש ערב", המתמקד בקבלת הזהות המדברית כהיעשות ערבי ובהיטמעות במדבר כהמרת זהות, הוא נקודת התייחסות מעניינת בהקשר של "בית אבי". בזמן הצפייה מתעוררת התחושה שאחד מנושאי הסרט הוא האופן שבו הציונות מצטלמת. "ארץ מולדת", סדרת הטלוויזיה משנות ה־80 בכיכובו של איציק ויינגרטן, שבה הומחזו פרקים בתולדות ההיסטוריה הציונית, היא עוד אחת מנקודות ההתייחסות הרבות של הסרט. באותה סדרה ניתן היה לעקוב בכל פרק אחרי האופן שבו שחקנים ישראלים עטו על עצמם דמות בתהליך של מטמורפוזה – של היעשות ישראלי. השחקנים טיראן ולאון, חלשים ואלימים ברגעים שונים בעלילה, מלמדים את שיעור הקוממיות של 1948 – כדי להיעשות ישראלי צריך להרוג. הנחמה היחידה בסרט באה בצורת פנטזיה על שיבה הביתה לדירה הפולנית של רגע לפני הגירושים בידי הנאצים. הגיבור שלנו נכנס לבקתה ערבית במדבר וזו דירת משפחתו בפולין. הוא הופך בסוף ישראלי אבל ישראלי מת.