משחקי שעשוע: הבנאליות של הרוע
יום ראשון 17 באוגוסט 2008 10:45 מאת: דניאל פיאקוב, עכבר העיר און ליין
לפני עשר שנים יצר מיכאל האנקה את סרטו המטריד והאלים משחקי שעשוע. הרימייק האמריקאי שיצא כעת מאפשר לבחון מה קרה לאלימות הקולנועית בעשור שחלף
משחקי שעשוע. אלימות סתמית
משפחה אמריקאית ממוצעת יוצאת לנופש. האב, האם והילד מגיעים לבית הקיץ שלהם. לפני שהם מתמקמים, הם עוברים ליד ביתם של השכנים. הם רואים את השכנים מרחוק, כשהם משוחחים עם זוג בחורים צעירים שאינם מוכרים להם, כנראה חברים או שכנים אחרים. זמן קצר לאחר מכן, אחד הבחורים בא לבקר. הוא אומר שהגברת מהבית השכן מבקשת ביצים.
כך מתחיל סרטו של מיכאל האנקה, "משחקי שעשוע", וכך התחיל אחד מסרטיו הקודמים, גם הוא "משחקי שעשוע". בהפרש של עשור, האנקה (שאחראי גם על "מחבואים" ו"המורה לפסנתר") ביים שני סרטים זהים לחלוטין. אחד אמריקאי, אחד אוסטרי. אחד באנגלית, אחד בגרמנית. אחד לפני אסון התאומים והמלחמה בעיראק, ואחד אחריהם. כאן נגמרים ההבדלים.
הגרסה החדשה והאמריקאית נוצרה ספק כדי לפנות לקהל חדש ורחב יותר, וספק כי המסר של הסרט המקורי הפך מאז 1997 ליותר רלבנטי. אם יש סיבה אחת לקיומם של סרטיו של האנקה, זה המסר. וב"משחקי שעשוע" המסר דומיננטי מבדרך כלל. המסר הוא שכולנו הולכים למות, ושנהיה עסוקים מדי בצפייה בקולנוע מכדי לשים לב.
מייקל פיט במשחקי שעשוע. רוע נטול סיבה
זוג הבחורים באים כאמור בשביל הביצים, אבל נשארים בשביל האג'נדה. הם לא רוצים חביתה, הם רוצים להיכנס אל הבית, להטריד את הדיירים, להשפיל אותם, לפגוע בהם. אולי לענות אותם, אולי להרוג אותם, אולי לאנוס אותם - האפשרויות הן בלתי מוגבלות. והסיבות? אין סיבות. הבחורים מעלים ומבטלים את כל הקלישאות הפסיכולוגיות. הם לא נמצאים שם כי הייתה להם ילדות קשה. הם נמצאים שם... סתם.
ה"סתם" הזה הוא כמובן מה שהופך את "משחקי שעשוע" ממותחן אימה סוג ז' לסרט אמנותי, שהופך אותו, במילים אחרות, לאלגוריה. על מה ולמה האלגוריה? מה הנמשל? הסרט מדבר בעיקר על עצמו – על קולנוע, על הצופים, על הצורך שלנו לראות את אותו הסיפור פעם אחר פעם, על המשיכה לאלימות ולמניפולציות רגשיות. אבל – וזה אבל גדול במיוחד - את כל מה שיש לו להגיד, "משחקי שעשוע" אומר כבר בדקות הראשונות שלו. שאר הסרט מוקדש לא לפיתוח המסר אלא לחזרה והקצנה של דברים שנאמרו קודם. באופן קצת אירוני, דווקא החלק האמנותי של הסרט מתפספס והחלק הטראשי מצליח.
בתור סרט אימה, "משחקי שעשוע" הוא אפקטיבי – מותח, מטריד, חסר רחמים. הצלם המוכשר דריוס קונדג'י ("שבעה חטאים") בוחר פריימים יפים, מאוזנים, כמעט סינתטיים, שמתנגשים בצורה מעניינת עם התכנים עוכרי השלווה. הקורבנות (נעמי ווטס וטים רות) סובלים בצורה משכנעת, והמענים שלהם (מייקל פיט מ"החולמים" ובריידי קורבט מ"שלוש עשרה") יוצרים שילוב טוב של ארשת פנים מנומסת ומאחוריה מעמקים של ארסיות. אבל מעבר לקומפטנטיות הבסיסית הזאת, "משחקי שעשוע" אינו סרט מעניין. באופן לא מאוד מפתיע, סרט על "סתם" מתגלה כלא יותר מאשר סתמי בעצמו.