וודי אלן שוב מחטיא

יום שני 14 ביולי 2008 18:24 מאת: דניאל פאיקוב

החדש של אלן מנסה לשלב בין פילם-נואר, דיוקן של חברת המעמדות הבריטית, שאלות של מוסר וקצת פילוסופיה קיומית. בדרך הוא מצליח לפספס את כולם

אחרי "נקודת מפגש" הכבד והנפוח ו"סקופ" הדבילי אך משעשע, “חלומה של קסנדרה" הוא סרטו השלישי של וודי אלן בבריטניה. אם יש דבר אחד שהטרילוגיה הזו מוכיחה מעבר לכל צל של ספק, זה שאלן לא ממש מבין את הבריטים. אין לו חוש לשפה האנגלית הבריטית, הוא לא מבין את שיטת המעמדות, הוא לא יודע לאפיין את התרבות הבריטית הייחודית והמורכבת. תושבי לונדון המודרנית ב"חלומה של קסנדרה" מדברים ומתנהגים בדיוק כמו יהודים ברוקלינאים משנות החמישים. בקונטקסט של קומדיה, זה יכול היה להיות מצחיק. בקונטקסט של דרמה רצינית על גבול היומרנות, זה די עצוב.

יואן מקגרגור וקולין פארל הם זוג אחים לונדונאים בני המעמד הנמוך, האחד עוזר לאביהם לנהל מסעדת פועלים, השני מוסכניק כושל. לשניהם יש חלומות גדולים על התעשרות ופתיחת דף חדש. פארל הצנוע מעוניין רק בכסף, מקגרגור רוצה גם את מה שמתלווה אליו - מעמד, סמלי סטטוס, עשיית רושם. ההזדמנות צצה בדמותו של הדוד האוורד המיתולוגי (תום וילקינסון), קרוב המשפחה העשיר מאמריקה. האוורד מציע לשני אחייניו גם ממון וגם קשרים, ורוצה בתמורה רק דבר אחד קטן. שירצחו עבורו שותף עסקי מהעבר.

הרצח מלווה, כנהוג אצל וודי אלן, בהתחבטויות, ונקיפות מצפון, ושאלות של אתיקה. כל אלה עשויים להיראות הולמים ואמינים כשמדובר בוואספים בני המעמדות הגבוהים מסרטיו של אלן משנות השמונים והתשעים. אבל כאשר מוסכניק חסר השכלה, וגם לא מבריק במיוחד, מתחיל להרצות על אלוהים ומוסר, יש בזה משהו קצת צורם.

לפני כמה שבועות ספורים ראינו עלילה דומה בסרטו של סידני לומט "לפני שהשטן ידע". שני הסרטים הם של במאים קשישים שעוסקים בדמויות צעירות. אבל בעוד סרטו של לומט הוא אולד-סקול, סרטו של אלן הוא פשוט מיושן, עייף, יבש. “חלומה של קסנדרה" נודד לטריטוריה שהיא לא לחלוטין אופיינית לאלן – מותחן היצ'קוקיאני אפל. באופן מפתיע, הסרט כן מותח לפרקים. באופן פחות מפתיע, הוא לא ממש מחובר לשום מציאות מוכרת. גם העולם הקולנועי איתו אלן מתכתב הוא אנכרוניסטי ועילג. “קסנדרה" נראה כמו פילם נואר מאמצע המאה שעברה שהועבר להווה בלי הרבה מחשבה או שיקול דעת.

גיבוריו של אלן הם טיפוסים ולא אינדיבידואלים – אלה אנשים עניים עם חלומות בנאליים, אותם הוא לא מכיר ולא רוצה להכיר. אלן מתנשא עליהם, ולמעשה מביס את עצמו. לשחקנים שלו לא נשאר עם מה לעבוד והם טובעים יחד עם הספינה. מקגרגור חסר חיים באופן לא אופייני לו, וילקינסון תיאטרלי ומוגזם בצורה מחרידה. רק המציאה החדשה היילי אטוול (בתפקיד הפאם פאטאל) זוכה לכמה סצנות אפקטיביות, ופארל מצליח לעיתים נדירות לשכנע ולגעת.

מה שמעצבן ב"חלומה של קסנדרה" הוא בעיקר הפער בין היומרה לתוצאה. אלן שואף לטרגדיה יוונית – החל מהכותרת הפסאודו-מיתולוגית ועד להתייחסויות חסרות פשר למחזות יווניים בדיאלוגים בין הדמויות. אבל הביצוע כל כך בינוני, חובבני, חסר מעוף, שכל ניסיון להתייחס אל היומרה ברצינות הוא בגדר הסחת דעת. הסרט הוא בהחלט מאוד וודי אלני, אבל סרט טוב של וודי אלן הוא לא.