על ציפורים, דבורים ומוות מסתורי

יום רביעי 18 ביוני 2008 11:28 מאת: דניאל פאיקוב, עכבר און-ליין

"ביום שזה יקרה" של מ. נייט שיאמלאן הוא סרטו הטוב מזה שנים של הבמאי ובכל זאת, הגבול בין ערך לקשקוש מוחלט עדיין מטושטש

משהו מוזר קורה בניו יורק. אנשים מדברים ונעצרים באמצע המשפט, חוזרים על דברים שכבר נאמרו, קופאים במקום. בסנטרל פארק, אישה מוציאה מחט סריגה ומחדירה אותו בנונשלנטיות לצווארה. פועל בניין מזנק מהגג ומתרסק על המדרכה. אחריו עוד אחד, ועוד אחד. התקשורת מדברת על פיגוע טרור, אבל מיהו הטרוריסט?

בפילדלפיה הרחוקה, מורה בתיכון (מארק וולברג) מעביר שיעור בביולוגיה. הוא מדבר על היעלמות המונית של דבורים, תופעת טבע שניתן לתאר אך לא להסביר באופן מוחלט. במהרה "האירוע" משיג גם אותו. תושבי פילדלפיה מצטרפים אל אחיהם הניו יורקיים ופוצחים בגל התאבדויות חסר תקדים. הסדר החברתי מתמוטט. הניצולים אוספים את מטלטליהם ונוטשים את העיר. וולברג, אישתו (זואי דשאנל), חברו (ג'ון לגוויזמו) ובתו הקטנה עולים על רכבת ובורחים אל אזור הכפר כדי לנסות ולהציל את עצמם.

אסון התאומים וההתמודדות איתו מופיעים ללא הירף בקולנוע האמריקאי של השנים האחרונות. אי אפשר להימנע מזה, גם אם לפעמים רוצים. בדרך כלל הטיפול באסון הוא ריאליסטי, בסרטים פוליטיים, סרטי מלחמה, דרמות. לפעמים, בסרטים כגון "מלחמת העולמות" או "קלוברפילד", הוא יותר סימבולי: אסון על-טבעי שתוצאותיו מזכירות באופן מובהק את 9/11. ב”ביום שזה יקרה”, האסון עובר מדרגה נוספת. “האירוע" הוא כמעט מטאפיזי, האויב בלתי ידוע ובלתי נראה. לא ניתן לזהות אותו, לפגוע בו, להתגונן מפניו. זה לא בן לאדן, זה "אזור הדמדומים".

הבמאי-תסריטאי מ. נייט שיאמלאן ממחזר את "אזור הדמדומים" מזה קרוב לעשור, עם או בלי הצלחה. אחרי הפופולריות הפנומנלית של "החוש השישי", סרטיו הבאים – "סיינס", "הכפר", "נערה במים" – נשענו מעבר למידה הרצויה על גימיקים וטוויסטים עלילתיים והיו בעייתיים במקרה הטוב. רק "בלתי שביר" מחזיק מסך גם כמה שנים אחרי, גם כשאנחנו יודעים את כל סודותיו. "ביום שזה יקרה" הוא סרט הקאמבק שלו, עם פחות גימיקים מתמיד וללא טוויסט אחד לרפואה. כל מה שנשאר הוא סגנון הבימוי הייחודי של שיאמלאן שנע בין איפוק קיצוני לבין התפרצויות מתוזמנות היטב של אימה ורגש. אה, כן. וזה במקרה סרטו הטוב ביותר מזה מספר שנים.

ואולי שלא. מידת ההצלחה של "ביום שזה יקרה" עשויה להיות תלויה במידת האנטגוניזם שהספקתם לאגור כלפי שיאמלאן, סגנונו וסרטיו הקודמים. "ביום שזה יקרה" יכול להיתפס כסרט אימה אפקטיבי, או סתם איום. המשחק של וולברג ושל השחקנים האחרים יכול להיראות לכם כהולם את הסרט, או מגוחך. היעדר הפואנטה יכול להיות עבורכם היעד המושלם ואולי היחיד של העלילה, או להוביל לאכזבה ולתחושה של בזבוז זמן. כמו ב"הציפורים" של היצ'קוק – הסרט אותו "ביום שזה יקרה" מזכיר גם ברמת הסגנון וגם התוכן – הגבול בין סרט בעל ערך לקישקוש מוחלט הוא מטושטש מתמיד.

ולמרות הסייגים, הסרט זורם, מבדר וגם מפחיד. אפילו משבר הזוגיות של וולברג ודשאנל (ליהוק שנון של סמל הנורמליות וסמל האקסצנטריות כבני זוג) הוא משכנע ולפעמים נוגע ללב. כמו האסון אותו הוא מציג, זהו סרט שקל לתאר אבל קשה להסביר. או לאהוב.