השטן לובש משביר לצרכן

יום שני 26 במאי 2008 00:34 מאת: דניאל פאיקוב, עבר און ליין

סידני לומט חוזר עם "לפני שהשטן ידע", דרמת פשע עטופה בסממנים שטניים, על חיי היומיום של משפחה מורכבת. 

ב"לפני שהשטן יידע", השטן ממלא תפקיד משני בלבד. כמה תפקידים, למעשה. הוא עוטה תחפושות ומסיכות, הוא מופיע בתפקידים שונים – גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, עשירים ועניים. לפעמים השטן לובש פראדה, לפעמים המשביר לצרכן.

שני אחים – אנדי (פיליפ סימור הופמן) והאנק (איתן הוק). הראשון אמיד, מצליח, נשוי באושר יחסי. השני גרוש, חסר פרוטה, לוזר. ועדיין שניהם זקוקים לכסף. לא סכום גדול, רק משהו שיסדר אותם בטווח הקרוב. לא מיליונים, אפילו לא מאות אלפים. הם יסתפקו בכמה עשרות. אנדי מציע להאנק שיתוף פעולה עסקי – שוד של חנות תכשיטים, ללא מערכת אבטחה מורכבת. חנות ששניהם מכירים שהיא במקרה ועל הדרך, החנות של הוריהם.

סידני לומט הקשיש, אחד מחלוצי הטלוויזיה האמריקאית ואחד הבמאים הראשונים שעשו את המעבר מהטלוויזיה לקולנוע, ביים את היצירה המורכבת. מזה חמישה עשורים, לומט חוקר את מערכת הצדק האמריקאית, ובעיקר הניו יורקית, החל מסרטו הראשון "12 המושבעים", דרך "סרפיקו", "נסיך העיר", "פסק דין", ועד "לילה יורד על מנהטן". בדרך כלל הוא מתמקד באנשי המקצוע – שוטרים, עורכי דין, תובעים מחוזיים. הפעם, כמו ב"אחר צהריים של פורענות" שלו מ-1975, לומט מפנה את מצלמתו אל פשוטי העם, אל הפושעים.

בעזרתו של התסריטאי קלי מסטרסון, לומט מוצא קן של צרעות. בעברו הקרוב, מסטרסון היה מחזאי איזוטרי. בעברו הרחוק הוא היה סטודנט לתיאולוגיה, שפנה לאמנות במקום לכמורה. הוא עזב את הדת, אך הדת לא ממש עזבה אותו. תסריטו ממוקם איפשהו בין הדרמות הריאליסטיות והנוקבות של ארתור מילר וטנסי ויליאמס, לבין טרגדיה יוונית והברית הישנה. הסרט מסיח את דעתינו עם סקס, סמים ואלימות לא קלה, אבל עיקר עניינו הוא בשאלות של מוסר – של טוב ורע, של חטא וצדק, של מה אנחנו חייבים למשפחתנו ומה היא חייבת לנו.

בידיו של לומט, הסרט אינו שוקע ברצינות התהומית שהתסריט שואף אליה. המוניטין של לומט מבוסס על כמה פנינים בודדות מתוך עשרות יצירות בינוניות ומטה. דווקא עכשיו, אחרי גיל שמונים, הוא מביים את אחד הסרטים המהנים ביותר שלו. "לפני שהשטן יידע" הוא סרט חי, קצבי, סוחף. הוא כמעט טרנטינואי, עם טון כמעט מבודח ועם קפיצות בזמן החוזרות שוב ושוב מנקודות מבט שונות לתקרית השוד ולאירועים שהובילו אליה, כמעין חיטוט בפצע הפתוח. השחקנים, ובראשם הופמן בהופעה מופתית נוספת, חדים כתער, והתסריט מספק להם סיטואציות טעונות בדרמה ורגש – קנאה, השפלה, טינות עתיקות, ושאר הסממנים של משפחה טובה. זה איננו מותחן קליל להצגה יומית, וגם לא דרמה כבדה ויבשה. זה משהו מוכר וגם מעניין, חדש וגם ישן.