נטלי פורטמן בשקל

יום שלישי 18 במרץ 2008 00:03 מאת: דניאל פאיקוב, עכבר און-ליין

קאסט נאה של שחקנים, נורה ג'ונס כגימיק והפרוייקט הראשון של וונג קאר וואי באנגלית. פוטנציאל יש, אז למה הוא לא עובר אל הבד?

וונג קאר וואי התחלק על השכל. סוף סוף. במאי הפולחן ההונג קונגי התחיל לפעול לקראת סוף שנות השמונים, ולקח לו יותר מעשר שנים, שבעה סרטים ועזרתו החלקית של קוונטין טרנטינו, כדי להתגלות במערב. הוא פרץ לתודעה המיינסטרימית בשנת 2000 עם "מצב רוח לאהבה", סרטו הנגיש ביותר, הרס את מרבית המומנטום ארבע שנים מאוחר יותר עם “2046” המנכר והסתום, וכעת ממשיך להרוס את מה שנשאר ממנו עם סרטו האחרון, “לילות בלוברי”.

לכאורה "בלוברי" מבטיח לא מעט. זהו הפרויקט הראשון של הבמאי בשפה האנגלית, ועם מספר כוכבים בינלאומיים. הבעיה היא שהפער שבין ההבטחה למימוש הוא גדול מנשוא. וונג קאר וואי מתמחה במה שהמבקר ג'רמי היילמן קרא "רומנטיקה פצועה", מפגשים אקראיים על רקע הניכור האורבני, באורות ניאון ובארים אפופי עשן. גברים חלשים ונשים מסתוריות. הפעם הזאת, לא שונה.

בית קפה ניו יורקי. ג'וד לאו מאחורי הדלפק, משרת את הלקוחות. נורה ג'ונס (הזמרת, בתפקידה הקולנועי הראשון) היא הלקוחה האהובה עליו. היא צצה בבית הקפה לסירוגין, בולסת את עוגת הבלוברי שבכותרת, מחליפה עם לאו סיפורים על לבבות שבורים ואהבה נכזבת, ונעלמת שוב אל תוך הלילה. בעוד הוא מתחיל להתאהב בה, היא מחליטה לחצות את ארה"ב, מהחוף המזרחי אל המערבי. היא ממשיכה לתקשר עם לאו באמצעות גלויות ואנחנו עוקבים אחריה ואחרי האנשים שהיא פוגשת בדרכה.

כאן "בלוברי" הופך למשהו שהיה אפשר לקרוא לו סרט מסע, אילולא היה סרט המסע הכי סטטי בעולם. למעשה זוהי אנתולוגיה של סיפורים קצרים, כל אחד מהם עם דמויות שונות. אין כאן מארג של עלילות מהסוג של "התרסקות" ובני דודיו, אלא שרשרת כרונולוגית. סיפור אחד נגמר, השני מתחיל. רק ג'ונס מקשרת ביניהם כמעין צופה מן הצד. באחד מהם מככבים דיוויד סטרייתרן ("לילה טוב ובהצלחה") כשוטר אלכוהוליסט ורייצ'ל וייז ("הגנן המסור") כפרודתו המפוקפקת. בשני מופיעה לפתע פתאום נטלי פורטמן, בתפקיד מהמרת קשוחה אך בעלת תסביך אבא רציני.

אסופת הדמויות הזו לא מזכירה שום מציאות מוכרת אלא מעין תמצית של אינספור מלודרמות ומותחנים אפלים, ולא מהשנים האחרונות. הייתי ממקם את עולמו של הסרט בסביבות 1955, פלוס מינוס כמה שנים. אבל למרות שאני מעריך את ניסיונו של הבמאי לשחזר עולם של דמויות, דימויים ורגשות מיושנים שהוא אוהב ומתגעגע אליו, הניסיון אינו עולה יפה. התוצאה היא סרט בעל ערך רגשי נייטרלי עד כדי תסכול, לא משכנע, לא מרגש, לא מעניין. כשגיבוריהם של הסרטים הסיניים של וונג קאר וואי חיו להם בסרטים אמריקאים, זה היה מקסים. כשכוכבים הוליוודיים כמו לאו ופורטמן מנסים לעשות את אותו הדבר, זה נראה מגוחך.

וייז ופורטמן משחקות לא רע, יחסית לדמויות המוגבלות שהבמאי ושותפו לכתיבה, הסופר הוותיק לורנס בלוק, כתבו עבורן. סטרייתרן מצוין כהרגלו, וג'ונס עושה משהו שנראה כמעט כמו משחק בלי להביך את עצמה יותר מדי. במקום כריסטופר דויל, הצלם (האוסטרלי) הקבוע של וונג קאר וואי, צילם את הסרט דריוס קונדג'י האיראני. קונדג'י צילם בעברו את "שבעה חטאים" ו"החוף" המרהיבים, וגם כאן הוא מגיש רצף של תמונות יפהפיות. אבל מעבר לתמונות היפות והפרצופים היפים, כל מה שהסרט מציע הוא פילוסופיה בגרוש, פסיכולוגיה בגרוש, וקולינריה בגרוש. שלושה גרושים זה שווה, אבל לא בטוח ש-35 שקלים.