זה כל הסוד
יום ראשון 24 בפברואר 2008 07:00 מאת: דניאל פאיקוב, עכבר און-ליין
"סוד" מבקש לבחון את התוצאות מבלי להיות מודעים לסיבות ומגיש לנו לבסוף דרך להתמודדות עם זיכרון השואה
השואה היא, איך לומר, נושא קצת טעון. עד לא מזמן הקולנוע טיפל בו בכפפות משי. אחרי "החיים יפים", זה קצת עבר לו. רוברטו בניני הציע לנו קומדיה במחנה ריכוז, ו“ספר שחור" המצוין של פול ורהובן הציב עלילת אקשן והרפתקאות על רקע הכיבוש הנאצי של הולנד. “סוד" של קלוד מילר (“לילי") אינו קיצוני כמו שני הסרטים האחרים, אבל גם לא כל כך רחוק מהם. זוהי מלודרמה משפחתית שלוקחת את העוקץ שלה מההיכרות שלנו עם רצח של כמה מיליונים, ועם כמה מיליונים נוספים שנשארו כדי לאסוף את השברים.
העלילה מתחילה בצרפת של שנות החמישים. פרנסואה הוא ילד למשפחה יהודית חילונית. ההתבוללות של הוריו, מקסים (פטריק ברואל) וטניה (ססיל דה פראנס), היא קיצונית. הם מטבילים את ילדיהם כמנהג הנוצרים ומעריצים את הגוף ואת האתלטיקה כמנהג הנאצים. פרנסואה חלש הגוף והאופי מתקשה להיענות לציפיות הוריו, והוא בורח לעולם של פנטזיות, בו יש לו אח מבוגר, חזק ומוכשר ממנו. לו רק היה יודע כמה הוא קרוב לאמת.
חברה של המשפחה מחליטה להשלים עבור פרנסואה כמה פערים, והיא מגוללת בפניו את סיפור משפחתו כפי שהוא מעולם לא הכיר אותו. פרנסואה נהג עד כה לדמיין את בריחת הוריו מהפלישה הנאצית כמעין חופשה בכפר שבמהלכה אמו הרתה אותו. במקום, הוא מגלה סיפור של בגידה ונקמה, של רגשות אשמה אדירים, ולבסוף של הסתרה מוחלטת.
ה"סוד" שבכותרת אינו מסתכם בסוד אחד אלא ברצף של סודות. לכן הסוד האמיתי הוא לא התוכן שלהם אלא עצם קיומם. פרנסואה, למרות היותו דור שני לניצולי שואה, יכול היה לחיות חיים שלמים מבלי להיות מודע להשלכות הממשיות של השואה על חייו, בלי לדעת שהסוד עיצב וממשיך לעצב את המציאות שלו ושל כל הקרובים לו. “סוד" הוא כנראה סרט השואה הראשון המושפע באופן ישיר מ"בלתי הפיך" של גספר נואה. כמוהו, הוא מבקש מאיתנו לבחון את התוצאות מבלי שנהיה מודעים לסיבות, לבחון את מעשי הדמויות לפני שאנחנו מגלים את מלוא המורכבות של מניעיהם.
כל זה מגיע ארוז במלודרמה מלוטשת, בניחוח אירופאי אך במתכונת הוליוודית – שילוב בין "להתראות ילדים" ל"פצוע האנגלי". הכוכבים פטריק ברואל ובמיוחד ססיל דה פראנס ("פודינג אירופאי", "אירן עדיין רווקה") שופעים כריזמה וסקס-אפיל של הוליווד הקלאסית, וגם לודווין סנייה ("בריכת שחייה") מרשימה בתפקיד לא אופייני של כלה יהודייה פשוטת מראה. אבל כמו "הפצוע האנגלי", "סוד" הוא הסרט בוגר ואינטליגנטי – עם סצנות סקס בהתאם – ולא ממש מורכב. זוהי אגדת ילדים למבוגרים. הסוף המריר-מתוק מציע גישה חדשה להתמודדות עם זכרון השואה – לא כטראומה גדולה ומכוננת אלא כאירוע כמעט מינורי מהעבר הרחוק הנותן כלים להתמודדות עם משברים בהווה. הפואנטה מעניינת יותר מהסרט שקדם לה.