לא כל האירים רוקדים
יום רביעי 27 בפברואר 2008 07:19 מאת: דניאל פאיקוב, עכבר און ליין
גיבורי הסרט "פעם אחת" מתחילים לשיר רק כשנדמה שזה הדבר היחיד שהגיוני לעשות. ז'אנר נולד: מחזמר ריאליסטי
חסר עלילה ובנאלי במכוון. "פעם אחת"
בחור ובחורה נפגשים ברחובות דבלין. לאף אחד מהשניים אין גרוש על התחת, העבר אינו ורוד והעתיד אינו מבטיח. אין להם אפילו שמות. הוא (גלן האנסרד) כבר לא צעיר, גר עם אביו ועובד בתיקון שואבי אבק. היא (מרקטה אירגלובה) פועלת זרה מצ'כיה, מוכרת מגזינים ומנקה בתים. שניהם מוזיקאים, ו"פעם אחת" הוא מחזמר.
זהו מחזמר מסוג שונה: ריאליסטי, מחוספס, בלי תקציב, בלי שחקנים בעלי שם, בלי נאמברים גדולים. הגיבורים לא פורצים בריקוד, ושרים רק כשלשיר הוא הדבר המתבקש, ואולי היחיד, שניתן לעשות. לפעמים הם שרים כדי להביע את רגשותיהם, לפעמים כדי ליצור קשר אנושי. בדרך כלל הם שרים פשוט כי אין להם שום דבר אחר להציע.
הבחור והבחורה חגים זה סביב זה, ספק מפלרטטים וספק לא. הכימיה ביניהם - בעיקר המוזיקלית - היא ממשית, אך הם לא יודעים מה לעשות איתה. לו יש חצי-חברה בלונדון, לה יש בת קטנה. כשהוא מציע לה לבלות איתו את הלילה, היא מסרבת. כשהוא מציע לה להקליט איתו אלבום דמו, היא מסכימה.
צעד אחר צעד אחר צעד, האלבום מתהווה. "פעם אחת" הוא בעל מבנה אפיזודי, כמעט חסר עלילה. הוא גם כמעט חסר דמויות - אנחנו לומדים על השניים רק כמה פרטים כלליים - ובנאלי במתכוון. הסרט אינו מבוסס על חידושים והפתעות אלא על חן וקסם. כשהשניים מדברים, הם ביישניים ומגושמים, ומשכנעים מאוד. כשהם פוצחים בשירה, טרנספורמציה מטרידה מתרחשת. פתאום אי אפשר להוריד מהם את העיניים.
האנסרד ואירגלובה אינם שחקנים מקצועיים (הוא השתתף ב"הקומיטמנטס" לפני קרוב לשני עשורים) אבל הם מוזיקאים בעלי כריזמה, כישרון והרבה ניסיון, לחוד וגם ביחד. האנסרד הוא סולן וגיטריסט בלהקת הרוק האירית The Frames, בה היה חבר גם ג'ון קארני, הבמאי והתסריטאי של "פעם אחת". אירגלובה היא ילידת 1988, והיא מוזיקאית, זמרת ומשוררת בעלת שם כבר מגיל העשרה. כל אחד מתריסר השירים בפס הקול, שחלקם מגיעים מהאלבום המשותף של השניים The Swell Season, פוגע במטרה. לפחות שלושה, ביניהם Falling Slowly המועמד לאוסקר ו-If You Want Me המלווה את אירגלובה כשהיא פוסעת ברחבי דאבלין בשוט אחד רציף ומהפנט, הם חומר לפלייליסט.
"פעם אחת" הוא סרט מינורי, צנוע, אינטימי, ללא חשיבות גדולה או נושאים מורכבים. כמו "לפני הזריחה", הוא מביט על מפגש מקרי בין גבר לאישה ומוצא לא ניכור אורבני משמים וגם לא פתרון קסמים לכל תחלואי העולם, אלא משהו באמצע. נדמה לי שקוראים לזה אופטימיות.