בג'קוזי של טום הנקס

יום חמישי 14 בפברואר 2008 07:12 מאת: דניאל פאיקוב, עכבר העיר און-ליין

"מלחמתו של צ'רלי וילסון" מציג קשר הדוק בין סקס, כסף ופוליטיקה. יש כאן כל החומרים הנחוצים לסאטירה נוקבת. אז יש

השנה היא 1980 והזירה הפוליטית האמריקאית רחוקה אלפי שנות אור מההווה. חבר הקונגרס צ'רלי וילסון (טום הנקס) מוצג לראשונה כשהוא משתתף באורגיה לאס וגאסית משוכללת. בדרכו מג'קוזי המלא עד גדותיו באלכוהול, קוקאין וחשפניות, לגיחה קצרה לוושינגטון כדי להצביע על הצעת חוק בנושא תנועת הצופים האמריקאית (אירוני!), המלחמה באפגניסטן צצה על הרדאר הפרטי של וילסון. מסתבר שאסיה התיכונה היא מעין תחביב של ג'ואן הרינג (ג'וליה רוברטס), מאהבתו המיליארדרית של וילסון.

לא לוקח לו זמן רב להשתכנע בנחיצותה של התערבות אמריקאית ולרתום את משאביו הפוליטיים למלחמה בפלישה הסובייטית לאפגניסטן. כמעט כגחמה, וילסון מכניס את ארה"ב למלחמה איזוטרית שהיא ניסתה עד אז להימנע ממנה. הוא מכפיל את תקציב המלחמה, מחמש את האפגנים בכמויות דמיוניות של נשק, משיג הסכמים מרחיקי לכת בין אפגניסטן, פקיסטן, וגם ישראל. ובתור הדובדבן שבקצפת, הוא גם מנצח. ציינתי כבר שמדובר בסיפור אמיתי?

"מלחמתו של צ'רלי וילסון" מציג קשר הדוק ובלתי ניתן להפרדה בין סקס, כסף ופוליטיקה. החרמנות הבלתי נדלית של וילסון אינה רק פרט פיקנטי שהופך את דמותו לצבעונית יותר. זוהי אחת התכונות שהופכות אותו לפוליטיקאי מבריק, כזה שמשיג לא רק קולות בקלפי אלא גם תוצאות בשטח בין יום בחירות אחד למשנהו, כזה שיודע לעשות שימוש אסטרטגי ברקדנית בטן כדי להסיח את דעתם של מקבלי ההחלטות, בעוד הוא סוגר עיסקאות עם סגניהם במאחורי הקלעים. סקס הוא השמן שמאפשר לגלגלי ההיסטוריה להמשיך להסתובב, והסרט רואה ערך רב באדם שיכול לגרום להם להסתובב בכיוון הנכון.

הצלע השלישית ברומן בין וילסון להרינג הוא אחד גאסט אבראקוטוס (פיליפ סימור הופמן), סוכן סי.איי.אי אפרורי. וילסון נתקל בו כשהוא מתחיל להתעניין בפיאסקו האפגני, ומין מיד מוצא את מינו. בעוד וילסון הוא חלקלק ודיפלומטי, אבראקוטוס הוא לוחמני ובלתי נסבל. אבל שניהם מקצוענים, שניהם היחידים שיודעים להעריך איש את כישורי חברו, והם משלימים אחד את השני כמו יינג ויאנג. הרומן האמיתי הוא בין שני הגברים.

התסריט הוא של ארון סורקין, יוצר "הבית הלבן" הטלוויזיוני, והוא כהרגלו מתאר את תהליך הכניסה למלחמה כסדרה של דיאלוגים. זוג אנשים הולכים במסדרונות הכוח של וושינגטון ומדברים. או עומדים אחד מול השני במשרד אנונימי, ומדברים. ומדברים, ומדברים. סורקין מאמין ביכולת של המילה הכתובה (והמדוברת) לתאר מצבים מורכבים בצורה רציונלית, פשוטה ומובנת. הוא כמעט מצליח.

ביים את התסריט מייק ניקולס הוותיק, שהיה אחראי לפני עשורים רבים על "הבוגר", התנסה בסאטירה צבאית ופוליטית ב”מלכוד 22” וב"צבעי השלטון", וזכה לעת זקנתו לקאמבק עם "מלאכים באמריקה" ו"קרוב יותר".  ניקולס הוא מאסטר של הקומדיה הקלילה ובידיו "צ'רלי וילסון" הופך לסרט מצחיק, זורם ומענג. אולי מענג מדי – סורקין וניקולס נשארים על פני השטח ונמנעים מלהפוך את הסאטירה לנשכנית וכואבת. בכל זאת, מדובר באירועים שהביאו לעלייתו של בין-לאדן ול-9/11. אך הסרט מרמז על הקשר בין השניים בצורה מעודנת יתר על המידה.

הנקס משעשע למדי בתפקיד לא אופייני, הופמן אדיר כתמיד, ג'וליה רוברטס היא ג'וליה רוברטס, ו"צ'רלי וילסון" מציע את הקולנוע ההוליוודי המיינסטרימי במיטבו, לחיוב וגם לשלילה. להוציא שינויים קוסמטיים, סרט כזה היה יכול להתקיים גם בשנות השלושים. הוא מקצועי, מלוטש, שנון, אינטליגנטי, ולחלוטין לא משכנע או נחוץ. יש כאן את החומרים לסאטירה נוקבת, ובמקומה קיבלנו פארסת חדר מיטות. לפחות זוהי פארסת חדר מיטות מוצלחת. בימים קשים אלה, כדאי להסתפק במועט.