מישל פייפר מחזירה את האייטיז

יום רביעי 02 בינואר 2008 11:37 מאת: דניאל פאיקוב, עכבר און-ליין

למרות הפמניזם המתפרץ בהגזמה, הקריצה לשנות השמונים והנושא השחוק, "אף פעם לא אהיה שלך" היא קומדיה רומנטית מומלצת

שנות השמונים חוזרות ובגדול. מהבגדים והשיער ועד המוזיקה והז'אנרים הקולנועיים. כולם מתקמבקים באופן מזעזע אך מרהיב. כולם חוץ מהאלמנט האנושי, חוץ מכל אותם פליטי שנות השמונים שהיו שם ושרדו. אנחנו כקהל אמנם אוהבים רטרו, אבל פחות אוהבים לבהות בפרצופים זקנים ומקומטים.

שניים מן הפרצופים הללו מופיעים ב"אף פעם לא אהיה שלך", אחד מאחורי המצלמה ואחד לפניה. מישל פייפר היא הראשונה מביניהם, שקיבלה את תפקיד הפריצה שלה ב"גריז 2” המחריד אי שם ב-1982, רק כדי להפוך לאחת השחקניות הבולטות של סוף שנות השמונים ותחילת התשעים, בסרטים כגון ”נערי בייקר המופלאים” ו”בטמן חוזר”. הפרצוף השני שייך לבמאית איימי הקרלינג, שעשתה באותה שנת 1982 את "זמנים מהירים בתיכון רידג'מונט" (הידוע גם בשמו העברי "נעורים בקצב מהיר"), דרמת נעורים חשובה ומשפיעה, שזכתה משום מה לתהודה אפסית בישראל. מאז הייתה אחראית הקרלינג לכמה סרטים בעלי אוריינטציה טינאייג'רית. חלקם היו מצליחים יותר וחלקם פחות, החל מ"קלולס" האיקוני ועד "לוזר" הכושל.

לכאורה, “אף פעם לא אהיה שלך" רחוק מיצירות אלה אלפי שנות אור. הוא עוסק בתסריטאית טלוויזיה בת ארבעים (מישל פייפר) שמתאהבת בשחקן בן 29 (פול ראד, “הדייט שתקע אותי"), המשתתף בסיטקום אותו היא כותבת. הסדרה מתרחשת בתיכון אמריקאי ומזכירה לחלוטין ולא במקרה, את "קלולס" של הקרלינג וכראיה מככבת בו גם סטייסי דאש (דיון מ"קלולס").

לאט ובזהירות, ככל שדמותה של פייפר לומדת להתחבר אל הטינאייג'רית הפנימית שבה, מתחילה לקבל ה"מציאות" של הסרט את המאפיינים האינפנטיליים של הסדרה שבתוך הסרט ושל קומדיית נעורים אייטיזית. אם אתם צריכים הוכחה עיינו ערך הומור עילג וקטעי שירה וריקוד שרירותיים. שרירותיים, אך לא מיותרים. שרירותיים, אך בעלי עומק ונפח ומבוצעים בחן ובכישרון. למרות ובגלל גילה המתקדם של הגיבורה, “אף פעם לא אהיה שלך" מציע טוויסט חדש ומעניין על קומדיית הנעורים כזעקה אחרונה של חדוות חיים רגע לפני הכניעה לזיקנה.

“הנעורים מבוזבזים על הצעירים", אומר הפתגם העתיק והסרט ממחיש זאת באמצעות השוואה בין פייפר לבין בתה בת ה-13 (סארסי רונן, המועמדת לגלובוס הזהב על “כפרה” המתקרב). בעוד הבת מדלגת בין משבר התבגרות אחד למשנהו בעדינות של פיל בחנות חרסינה, האם מביטה בה ספק בדאגה, ספק בקנאה. היא מכירה את צעדי הריקוד, אבל כבר מזמן איננה מוזמנת לנשף. במובן זה הסרט ריאליסטי למדי (קרי, פסימי להחריד) בתיאור מעמדה החברתי של האישה המבוגרת, הנמצאת בתחרות מתמדת עם בנות מינה הצעירות יותר ותחת התקפה מתמדת של גברים מכל הגילאים.

בגלל ש"אף פעם" הוא סרט מאת אישה תסריטאית אחת על חייה של אישה תסריטאית אחרת, אין זה ניחוש פרוע שעלולים להיות בו מאפיינים אוטוביוגרפיים. העובדה שהסרט זכה להפצה חלקית בלבד מאז צילומיו לפני שנתיים ושישראל היא אחת המדינות הבודדות בהן הוא מוקרן מסחרית, רק מעניקה תוקף למסריו. סרט בכיכובה של אישה מבוגרת, וללא גבר פופולרי לצידה, הוא לא סרט שהקהל הרחב ירצה לראות, מוצלח ככל שיהיה.

אך זעם פמיניסטי הוא לא הדבר היחיד שיש להקרלינג בראש, אם כי הוא מתפרץ לעיתים בצורות מפתיעות ומבריקות (שימו לב לשירים אותם מפזמת רונן לאורך הסרט). ראשית זוהי קומדיה רומנטית, וקומדיה רומנטית טובה. היא מצחיקה, היא משכנעת, פייפר וראד חינניים וכובשים. ואיך מסתדרת הפסימיות של המאסה הפמיניסטית עם האופטימיות של הקומדיה הרומנטית? לא רע בכלל.