עוד הברקה של קרוננברג

יום ראשון 28 באוקטובר 2007 07:13 מאת: דניאל פאיקוב, עכבר העיר און-ליין

"סימנים של כבוד", עם ויגו מורטנסן בתפקיד מאפיונר רוסי, הוא סרט מצויין נוסף של הבמאי הגאון, שכמו תמיד חוקר את הקשר שבין גוף לנפש

לא חייבים להיות פסיכופטים צמאי דם כדי להעריך את "סימנים של כבוד". אבל זה עוזר. שנתיים אחרי "היסטוריה של אלימות", חוזר דייוויד קרוננברג עם משל נוסף על החיה שבאדם. שוב עם ויגו מורטנסן בתפקיד הראשי, שוב עם סקס ואלימות ונוזלי גוף אקזוטיים. זה מתחיל בזוג סצינות פתיחה רוויות דם והומור שחור, וזה מתקדם לחבטות, דקירות, גרונות משוספים, איברים כרותים, וכל אותן מניפולציות בגוף האנושי שהפכו בשנים האחרונות לאבות המזון העיקריים של סרטי המתח והאימה.

מורטנסן הוא ניקולאי, חייל בשירות המאפיה הרוסית בלונדון. בתור חברו ויד ימינו של קיריל (ונסן קאסל, "בלתי הפיך"), בנו המוטרף של ראש סניף המאפיה המקומי, ניקולאי זוכה בדרך קבע להשתתף בפרוייקטים הדורשים ממנו כישורים של ספק קברן וספק קצב. את כל משימותיו הוא מבצע בזריזות וביעילות של מכונה. הנסיבות מפגישות אותו עם אנה (נעמי ווטס), רופאה מיילדת שלידיה הגיעה תינוקת יתומה. את התינוקת ילדה רגע לפני מותה זונה רוסייה בת 14, ואליה מצורף יומן המתאר את סיפור חייה העגום. בעוד אנה מפשפשת בנבכי המאפיה הרוסית, ניקולאי נדרש להחליט למי נתונה נאמנותו.

לא חייבים להיות רוסים כדי להעריך את "סימנים של כבוד". אבל זה עוזר. זהו סרט בריטי של במאי קנדי, עם שחקנים מארה"ב, אוסטרליה, צרפת, גרמניה, פולין. רובם מגלמים דמויות רוסיות, ואיכשהו בלי הצרימה המתבקשת. מורטנסן, כמו גם השחקנים האחרים, נעלם לחלוטין בתוך דמותו ומשכנע לחלוטין. ביותר ממובן אחד, זהו אראגורן כמו שלא ראיתם אותו מעולם. ויחסית לזר, קרוננברג מפגין הבנה מעוררת התפעלות של המנטליות הרוסית: השילוב הייחודי בין עדינות לבהמיות, בין ציניות קיצונית לסנטימנטליות קיצונית עוד יותר.

הדמות המגלמת את הסתירות האלה היא הפטריארך סמיון (ארמין מולר-שטאל, “ניצוצות"), אביו של קיריל ומנהל העסק המשפחתי. רגע אחד זהו זקן אבהי המגיש בורשט במסעדה אתנית נוטפת קיטש. רגע אחרי זהו מאפיונר חסר לב וחסר רגש. האם אותו הגוף מסוגל להכיל שני אנשים כל כך שונים? סרט פסיכולוגי היה מנסה לחדור פנימה, להבין את המפלצת. דרמה חברתית היתה יוצאת החוצה, גורמת לנו להזדעזע מהשלכות מעשיו ולהזדהות עם הקורבנות. “סימנים של כבוד" בוחר בדרך שלישית ומציע מבט כולל, כמעט אנתרופולוגי. קרוננברג, הבמאי של "תאומי המריבה", “קראש" ו"אקזיסטנז", מתעניין כמו תמיד בקשר בין הגוף לנפש. הוא מתאר לא מפלצת אחת אלא עולם הובסיאני שלם הניזון על החלשים, המעודד אנוכיות ובוגדנות, המשתמש בגוף האנושי כחומר גלם.

ובו זמנית, זהו גם מותחן חריג, מבלבל ובלתי צפוי, במיטב המסורת של הפילם נואר הקלאסי. קרוננברג שומר על רמה גבוהה של מתח ועניין לכל אורך הסרט. הדמויות מרתקות, המשחק משובח, והאלימות לא רבה, אך קשה וכואבת. לא חייבים לאהוב קולנוע מקורי, נועז, מטריד ומאתגר כדי להעריך את "סימנים של כבוד". אבל זה עוזר.