ילדה, ממה את מפחדת?
יום שלישי 14 באוגוסט 2007 00:48 מאת: דניאל פאיקוב, עכבר העיר און ליין
מכיוון ש"השליחים", מתכתב עם אינספור יצירות אימה קודמות, חלק מהסצינות בו מבוימות באופן וירטואוזי, אך אף לא אחת מהן מצליחה להפחיד
מלודרמה אומללה על ילדה אומללה
לפני שנים לא רבות, סרטי האימה האסייתיים היו ז'אנר חם. אז היו. הז'אנר היה מונוטוני מדי, לא מגוון מספיק, ומיצה את עצמו תוך תקופה קצרה. כמה ילדות חיוורות עם שיער שחור מרוח להן על הפרצוף אפשר לראות לפני שמפסיקים לפחד? הוליווד, לעומת זאת, עדיין לא שמה לב, והיא ממשיכה לייצר אימתונים בסגנון אסייתי על בסיס שנתי. זוגות סרטי "הצלצול" ו"הטינה", “מים אפלים", "פולס", והיד עוד נטויה.
עבור חלק מההפקות האלה, הוליווד מייבאת במאים אסייתיים, כנראה כדי להעניק נופך אותנטי לסרטים שהם במקרה הטוב חיקוי של חיקוי. הידאו נקאטה (סרטי "הצלצול" ו"מים אפלים" היפניים) הובא לביים את "הצלצול 2” האמריקאי. טקאשי שימיזו (סרטי "הטינה" המקוריים) היה אחראי גם על "הטינה" האמריקאי וגם על סרט ההמשך. ועכשיו האחים ההונג קונגיים דני ואוקסייד פאנג, במאיי "העין" ומספר יצירות אימה נוספות, יובאו לארה"ב (קרי: קנדה) הרחוקה עבור "השליחים", יצור כלאיים אסייתי-אמריקאי פר-אקסלנס.
בני משפחת סולומון עוברים מהעיר הגדולה שיקגו לכפר מרוחק בצפון דקוטה. אבא'לה (דילן מקדרמוט, “הפרקליטים") הולך להשתלט על חווה נטושה ולגדל בה גרעיני חמניות. זוהי ההזדמנות האחרונה של המשפחה לממש את החלום האמריקאי, לאחר שכל ממונם נעלם באורח פלא, והמתחים הפנימיים הם רבים ומגוונים. אך החמניות עוד לא הספיקו לפרוח וכבר אירועים ביזאריים מתחילים להתרחש בבית החדש והמתפרק. הבית מתעורר לחיים, רוחות ושדים באים והולכים, ורק הבת הטינייג'רית (קריסטן סטוארט, “לך תבין נשים") מסוגלת לראותם.
אם יש ל“השליחים" מאפיין אחד בולט, זוהי העובדה שבמשך שלושת רבעי מהסרט שום דבר - אבל ממש שום דבר - לא קורה. השליחים מופיעים, הילדה נבהלת, השליחים נעלמים. וחוזר חלילה. בהדרגה ערכו של "השליחים" כסרט אימה הולך ומתדלדל עד שעולה השאלה האם פחד וחרדה הן בכלל התגובות הרלבנטיות לסרט הזה.
חלק מסצינות האימה מבוימות באופן וירטואוזי, אך אף לא אחת מהן מצליחה להפחיד. ערכן הוא בעיקר אסתטי, לא דרמטי. הסרט מתכתב עם אינספור יצירות אימה קודמות -"הציפורים", "הלילה ה-19”, “פולטרגייסט", “החוש השישי" - אבל הכל לחינם. נראה כאילו אחרי המעבר לארה"ב ולשפה האנגלית, האחים פאנג זוכרים עדיין את המילים אבל שכחו את המנגינה.
מה שנשאר היא מלודרמה אומללה על ילדה אומללה שהוריה לא מרשים לה לצאת מהבית. בתפקיד הנערה קריסטן סטוארט נותנת הופעה כריזמטית אבל התפקיד חד גוני מדי ולא מנצל את כישוריה. ההורים, דילן מקדרמוט ופנלופי אן מילר, הם דמויות שטוחות עד בלתי קיימות. חבל במיוחד על מילר, שהיתה לפני עשור וחצי שחקנית מבטיחה והתדרדרה בשנים האחרונות לתפקידי משנה וסרטי טלוויזיה. ב"השליחים", תפקידה החשוב הראשון מזה עשור, היא מבוזבזת לגמרי, מה גם שהפכה בינתיים מהשחקנית הסקסית של "דרכו של קרליטו" לדודה סתמית ולא מעניינת. ג'ון קורבט (איידן מ"סקס והעיר הגדולה") בתפקיד חבר המשפחה מקבל דמות שהיא אמנם שונה מאוד מתפקידיו הקודמים אבל לא מפותחת מספיק. עוד גימיק אחד מיני רבים.
סרטי האימה האסייתיים מבוססים על חוסר היגיון, על אקראיות, על קשר רופף בין סיבה לתוצאה. הצופה המערבי מסוגל לקבל תכונות כאלה במוצר מזרחי אקזוטי, אבל בסרט אמריקאי מיינסטרימי הם נראים כמו פאשלות, חסרונות במקום יתרונות. במיוחד, כשהסרט הוא יצירה חצי אפויה ולא מספקת כמו "השליחים".
עוד באתר:
ג'קי צ'אן נותן בראש
"כרמלה בנחלה" שומרת על פאסון
"הבימה" פותח עונה קלה לעיכול