1984, גירסת הבמאי

יום ראשון 18 בפברואר 2007 09:08 מאת: אורון שמיר, עכבר און ליין

הסרט הגרמני "חיים של אחרים", שמפלרטט עם ספרו הנודע של אורוול,  הוא חוויה מרגשת, מהפנטת ומאתגרת. טוסו לראות, ועכשיו

בשלב די מוקדם של הצפיה בסרט "חיים של אחרים", משהו באטמוספירה הרגיש לי מוכר. לכל אורכו, מקיים הסרט דיאלוג עם הספר "1984" של ג'ורג' אורוול. הוא אמנם שומר מרחק מן האפוקליפטיות ומן הגישה הצינית שמאפיינת את הספר, אבל בהחלט אפשר להצביע על כמה נקודות דמיון.

השנה שבה מתרחשת עלילת הסרט היא 1984, ונדמה לי שאין מדובר במקריות. רגעים רבים מזכירים באווירה שלהם את הפראנויה המוחלטת שמאפיינת את הספר, נותנים תחושה ששום מקום הוא לא בטוח מספיק כדי להגיד בו את שעל ליבך, לחשוב מחשבות משלך ולהחזיק בדעות אינדיבידואליות. אסור לבטוח באיש. אפילו לא באשתך.

לכאורה, מדובר בעוד סרט קונספירציה על ה"אח הגדול". אך הייחוד שלו, ומה שמבדיל אותו מספרו של אורוול, הוא השאלה המרכזית שהוא מעלה: מה קורה כאשר האח הגדול מתחיל לדאוג לאח הקטן?

הימים הם, כאמור, ימי תחילת שנות ה-80. חומת ברלין מפרידה בין שני חלקי גרמניה, ומבקעת אותה לשני יקומים מקבילים. בגרמניה המזרחית, תסריטאי בשם גיאורג דרימן (סבסטיאן קוך "ספר שחור") ובת זוגו, השחקנית כריסטה-מריה זילנד (מרטינה גדק, "המטבח של מרתה"), נחשדים ב"אי נאמנות למפלגה". המשטרה החשאית הגרמנית, ה"שטאזי", פולשת אל תוך הוורידים של זוג האינטלקטואלים, מבלי שהם שמים לב לכך.

על המעקב הצמוד אמון סוכן מיוחד בשם קפטן ג'רד ויסלר (אולריך מוהה, "אמן"). ויסלר, או בכינויו "HGW XX/7", שוכן בדירה מעל ומאזין לחייהם של בני הזוג בתקווה למצוא ראיות מפלילות. הציתות הכפוי הזה מאלץ את הסוכן הרובוטי להיחשף לרגשות אנושיים ולהתמודד עמם.

זהו סרטו הארוך הראשון של הבמאי פלוריאן הנקל פון דורסמארק, שעבודותיו עד כה הסתכמו בכמה סרטים קצרים ומוערכים ("דוברמן", למשל), ובסדרת טלוויזיה בשם "Urban Myth Chillers". "חיים של אחרים", הוא דוגמה מובהקת למה שמכונה "סרט של במאי".

דורסמארק נמצא בשליטה טוטאלית על כל מה שמתרחש על המסך. ניכר שהוא תרם פיסה קטנה מנשמתו לכל תמונה ולכל ביט בכל סצינה. הדמויות שהוא בנה מורכבות ועמוקות, ולמרות שהוא מעניק חופש יצירתי מסויים לשחקניו, הוא גם דורש מהם המון. ואלו גומלים לו בריבית ד'ריבית.

את הזוג דרימן וזילנד מגלמים שני פרפורמרים כבירים, בהופעות אישיות מעוררות השתאות. אבל על מנת לתאר את ההופעה השמימית של אולריך מוהה אין לי מספיק סופרלטיבים. השחקן מביא אל המסך דמות קרה, מתכתית, ובהיעדר מילה טובה יותר - פשוט נאצית. מתחת לפני הים התכול של עיניו מתחוללת סופת טייפון של רגשות איתנים. הדואליות שבדמות מתעצמת. הרובוט הופך לרובוטריק, משנה צורה, ואנו מגלים שלאיש הפח הזה יש לב של זהב. הוא מצליח להביע בחצי מבט רגש יוצא דופן בשלמותו. אתם תשנאו אותו, תזדהו איתו, תרחמו עליו ותאהבו אותו. ובסוף - אתם גם תריעו לו. באמת שאינני זוכר כאלה תשואות רמות וכנות באולם קולנוע.

חרף העובדה שהסרט נושק לשלמות - הוא לא נוגע בה. מפתה להעניק לו את התואר "יצירת מופת", אך יש כמה דברים קטנים שאני חושב שניתן לעשות אחרת. הבימוי המתוכנת עלול שלא להתחבב על הצופים, הפתיחה מעט איטית, והסרט נמשך קצת יותר מדי אחרי הקליימקס. אבל כמכלול, מדובר בחוויה מהפנטת, מרגשת, מאתגרת מחשבתית ומספקת לחלוטין. מי שיצלח את חצי השעה הראשונה, מובטחת לו היסחפות כללית הן של השכל והן של הנפש.

הסרט קבע שיא מקומי כשהיה מועמד ל-11 פרסי ה"אוסקר" הגרמני. מתוכם הוא זכה בשבעה, יחד עם עוד מגוון מרשים של פרסים בינלאומיים, ומחמאות חובקות תבל. לקראת סוף החודש נדע אם יקטוף גם את האוסקר האמיתי, בקטגורית הסרט הזר של השנה. כרגע, הוא המועמד המועדף עליי. אבל זה רק מפני שעדיין לא הלכתי לאיבוד ב"מבוך של פאן".