הצצה לחיי המין של זקנים וילדים
יום שני 19 בפברואר 2007 08:36 מאת: דניאל פאיקוב, עכבר און ליין
ב"רמז לסקנדל", מורה צעירה מנהלת רומן עם ילד בן 15 וכובשת את ליבה של מורה בת 70. סרט מענג ובוטה, עם שחקניות מהפנטות וסוף דבילי
בשנת 1998 יצאו במקביל שני סרטים בהם הופיעה מלכת אנגליה אליזבת הראשונה: "אליזבת" ו"שייקספיר מאוהב". בראשון מביניהם שיחקה
קייט בלנשט את הוד מלכותה, בשני גילמה אותה ג'ודי דנץ'. השנה הלן מירן היא זאת שהשתלטה על שוק המונרכים, ועל המרוץ לאוסקר, ושתי האליזבתיות נאלצות להילחם אחת בשניה ב"
רמז לסקנדל". הקרב ביניהן קשה, צמוד, ודי מתסכל.
דנץ' מגלמת את ברברה קובט, מורה ותיקה בבית ספר לונדוני, רווקה בודדה ומאוכזבת. היא מתעוררת לחיים כאשר לבית ספרה מגיעה מורה חדשה לאמנות, שיבה הארט (בלנשט), ומעלה בברברה רגשות שהם ספק אפלטוניים וספק לא. היא מתחבבת על שיבה והשתיים הופכות לחברות קרובות. אבל כאשר ברברה מגלה שחברתה הצעירה והנשואה מנהלת רומן עם תלמיד בן חמש עשרה, היא מנצלת את ההזדמנות כדי לקחת חלק יותר פעיל בחייה.
את "רמז לסקנדל" ביים
ריצ'רד אייר ("המין היפה" ו"איריס וג'ון", גם הוא בכיכובה של דנץ') על פי ספרה של זואי הלר. אבל היוצר האמיתי של הסרט הוא כנראה התסריטאי
פטריק מארבר, שהצליח אחרי שלושה סרטים בלבד ליצור סגנון ותמאטיקה אישיים אותם ניתן לזהות כבר מהרגע הראשון. לפני שנתיים הוא הביא לנו את "קרוב יותר" ולפני שנה את "השיגעון שבאהבה", דרמה בריטית עם עלילה כמעט זהה לזאת של "רמז לסקנדל".
בשלושת סרטיו מארבר עוסק ברגשות ותשוקות חריגות שמסתתרים מאחורי ארשת הפנים פשוטה ובאנאלית, רק כדי להתפרץ החוצה באכזריות. מארבר מתאר גסות ואלימות נפשית, ולכן הוא גס ואלים. אך בעוד בשני סרטיו הקודמים הוא שם את הדיאלוגים הארסיים שלו בפיהם של שחקנים בני שלושים פלוס, ב"רמז לסקנדל" הוא הולך צעד אחד קדימה ונותן לנו הצצה לחיי המין של זקנים וילדים.
התוצאה היא אכן פיקנטית ועסיסית, וגם נראית יותר מתמיד כמו פרובוקציה לשם פרובוקציה. מצד אחד יש משהו מרענן בבוטות שבה מארבר מטיח בפנינו את דמותה של דנץ' במלוא כיעורה, ואף גורם לנו להזדהות איתה ולהבין את נקודת מבטה. מצד שני, נדמה כאילו התסריטאי שאב את עולם המושגים שלו לא מהמציאות של שנות האלפיים אלא מסרטים ישנים. ברברה, ובמידה פחותה גם שאר הדמויות, נראות כאילו נלקחו מהדרמות של שנות השישים והשבעים, השנים בהן גילה הקולנוע את הסקס והתפרע עליו כמו על צעצוע חדש. אולי לסבית מודחקת בת שבעים יכולה להתקיים בלונדון של ההווה, אבל בסרט היא נראית אנכרוניסטית יותר ואמינה פחות מ"רצח האחות ג'ורג'" מ-1968.
אם תצליחו להתעלם מהחסרונות האלה, "רמז לסקנדל" הוא בעל ערך בידורי רב. בלאנשט מהפנטת, דנץ' מפלצתית ושתיהן משתלחות אחת בשניה ובאחרים בצורה אפקטיבית למדי. התענוג החלקי הזה נמשך כשעה, ואז הסרט מגלה את שורשיו כמותחן סוג ב' וסוגר את הקצוות בצורה דבילית ומופרכת. טוב, נו, לפחות הוא קצר.