על תבונה ורגישות

יום שישי 22 בדצמבר 2006 11:57 מאת: דניאל פאיקוב, עכבר און ליין

למרות חבורת שחקנים מרשימה, הסרט "כרומופוביה" הוא דרמה מסועפת, מתישה ולא אינטליגנטית, עם דמויות מוקצנות שלא מצליחות לרגש

הסרט "כרומופוביה" מבוים באופן מקצועי. הוא מצולם יפה. מופיעים בו מיטב שחקני בריטניה - לא פחות מאשר שישה מהם - פלוס פנלופה קרוז אחת. יש לו את כל הסממנים החיצוניים של סרט אינטליגנטי. חוץ מאינטליגנציה.

כמו סרטים רבים מהשנים האחרונות, "כרומופוביה" מוותר מראש על סיפור אחד עם גיבור אחד, ומציע במקומם מאה סיפורים עם אלף גיבורים. כולם נשזרים אחד בשני בלי שתהיה לכך שום סיבה או הצדקה (חוץ מניפוח זמן המסך למימדים עצומים). 

מרקוס ואיונה (דמיאן לואיס מ"קין" וקריסטין סקוט תומס מ"הפצוע האנגלי") עוברים משבר בזוגיות בגלל המטריאליזם שלה, הקרייריזם שלו, והמפלצתיות המתקדמת של בנם. אביו של מרקוס, אדוארד (יאן הולם, "שר הטבעות"), שופט מפורסם בעברו, מתקשה להסתגל לחייו החדשים כפנסיונר. חברה ההומו של איונה, סטיבן (רייף פיינס, "הפצוע האנגלי"), יוצר חברות מעורפלת עם חבורה של נערי תיכון. ובסיפור לגמרי לא קשור, העובד הסוציאלי קולין (ריס איפאנס, "המין האנושי") מנסה להציל את גלוריה (פנלופה קרוז, "לחזור"), זונה היסטרית שגוססת מסרטן.

במידה רבה זהו פרויקט משפחתי. רייף פיינס, אחיה המפורסם יותר של הבמאית, מופיע באחד התפקידים הראשיים. אח נוסף, מגנוס פיינס, כתב את המוזיקה. בעלה של הבמאית, ג'ורג' טיפין, סיפק את הצילומים הסטריליים. אבל באופן מפתיע אין כאן שום מגע אישי. זהו מעין תשבץ קולנועי, צרור של משלים סכמאטיים בנושאים כמו אלטרואיזם ואהבת אדם.

למרות האורך המכובד, כל קווי העלילה אינם מפותחים במידה מספקת. הדמויות מוקצנות, לא אמינות ומעשיהן נראים שרירותיים. הבמאית-תסריטאית מרתה פיינס ("אונגין") מנסה לבחון את האנשים האלה, רובם בני המעמד הגבוה, דרך זכוכית מגדלת ולחשוף אותם במלוא כיעורם. אבל הכיעור מרגיש מאולץ והאנשים לא מזכירים בהתנהגותם שום אדם שאי פעם פגשתי או שמעתי עליו, בין אם באנגליה או מחוצה לה. האם חייזרים מהחלל החיצון התחפשו בבגדי מעצבים ופשטו על לונדון?

כדי להבהיר לצופה התמים מה בעצם קורה ומי נגד מי, הבמאית משתמשת בסימבוליזם בנאלי ופשטני. איך נראה המושג "הכתובת רשומה על הקיר"? פיינס לוקחת ספריי צבע ומציירת גרפיטי על קיר. איך מסמנים אדם שבגד בחברו ולכן יש לו "דם על הידיים"? פיינס מורחת לו דם על הפרצוף.

בשלב מסוים כל היומרנות הזאת מתחילה להתיש. הסיפורים הופכים ליותר ויותר מסועפים, יותר ויותר מלודרמטיים, במיוחד אחרי שהדמות העודפת, טרנט (בן צ'פלין, "משחקים מפתים"), חושפת את פרצופה האמיתי. אפילו צוות השחקנים המרשים לא תמיד מביא את הישועה. רייף פיינס נלחם בכבוד בדמות שכמעט ואינה קיימת, ומפסיד בכבוד כשהיא נעלמת מהמסך למשך כל החצי השני של הסרט. קרוז, איפאנס ורבים אחרים משאירים רושם אפסי. רק לואיס ותומס מצליחים לחלץ מדמויותיהם רגשות ברי זיהוי.

"כרומופוביה" מתחיל בסדרה של פרובוקציות זולות בכיכובו של אורלנדו, בנם הפסיכוטי של מרקוס ואיונה. בזמן שראיתי את הסצנות המוקדמות האלה הן נראו לי ציניות וילדותיות, אבל לאור שאר הסרט התחלתי לחשוב שאולי בכל זאת יש בהן משהו. אם כל הסרט היה ציני וילדותי, אולי הוא לא היה יוצא כל כך טרחני ומשעמם.