חלון פנורמי: בחזרה לפרוורים

יום רביעי 04 בפברואר 2009 05:16 מאת: אורי קליין

בחמש הדקות הראשונות של "חלון פנורמי" אנו מגלים את כל מה שנגלה בסרט: שהנישואים הם מוסד מת, שמגורים בפרוורים האמריקאיים מניבים חיים חסרי תוחלת. זה לא אומר שהצפייה בו משעממת

כל מה שרציתם לדעת על הבורגנות האמריקאית נחשף ב"חלון פנורמי", סרטו של סם מנדס שמבוסס על ספרו הראשון של ריצ'רד ייטס: שהנישואים הם מדבר צחיח; שה"סברביה", כלומר הפרוורים האמריקאים, הם שממה; שזה נורא להיות גבר שהולך כל יום לעבודה שאינה מעניינת או מספקת אותו, רק כדי שהוא יוכל לעשות את מה שגבר נועד לעשות: לפרנס את משפחתו; ושזה נורא להיות האשה העקרת בית של אותו גבר.

זה נורא היום, וזה היה עוד יותר נורא בשנות ה-50, העשור השמרני שהוליד את תרבות הפרוורים האמריקאית, ובו גברים הלכו לעבודה כאשר הם חובשים מגבעות ולובשים חליפות פלנל אפורות - "האיש בחליפת הפלנל האפורה" מאת סלואן וילסון היה שמו של אחד מהספרים רבי המכר הגדולים ביותר של שנות ה-50, שהיה גם לסרט בכיכובו של גרגורי פק - ואילו הנשים חיכו להם בבית עם ארוחת ערב מוכנה וקנקן מרטיני.

ראינו בשנים האחרונות כמה סרטים וסדרות טלוויזיה שחשפו את השקר החבוי בסברביה האמריקאית גם בשנות ה-50 ("הרחק מגן עדן" של טוד היינס, החלק האמצעי של "השעות" של סטיוון דולדרי; בשני הסרטים האלה היתה ג'וליאן מור לסמל לעקרת הבית המיוסרת של אותן שנים) וגם בהווה: "אמריקן ביוטי", אף הוא של סם מנדס, "ברוכים הבאים לבית הבובות" ו"אגדות וסיפורים" של טוד סולונדז, "ילדים קטנים" של טוד פילד, "העשב של השכן" וכמובן, הסדרה שהוסיפה למושג "עקרות בית" את התואר "נואשות". הטון של חלק ניכר מהסרטים והסדרות האלה נע בין המדוכא והמדכא לאירוני ולסאטירי. ב"חלון פנורמי", התוספת החדשה למקבץ הסרטים הזה, שמתרחש באמצע שנות ה-50, הכל מדכא.

הכל גם בחוץ: בחמש הדקות הראשונות של הסרט אנו מגלים את כל מה שנגלה במהלך הסרט, שהוא ממילא מה שאנחנו יודעים כבר מסרטים קודמים. שהנישואים הם מוסד מת, שמגורים בסברביה מניבים חיים חלולים וחסרי תוחלת, וכשמתבגרים, החלומות הולכים ודועכים.

מחוות חיצוניות

קראתי את ספרו של ייטס, שיצא לאור ב-1961, רק כעת, אחרי שצפיתי בסרט, ויש בו מה שאין בסרט: רבדים. ספרו של ייטס שולח שורשים עמוקים אל תוך הרגע ההיסטורי, החברתי והתרבותי שבו הוא מתרחש; סרטם של מנדס והתסריטאי ג'סטין האיית מורכב ממחוות חיצוניות בלבד; יותר מאשר בסרטיו הקודמים, ניכר ב"חלון פנורמי" מוצאו של מנדס בתיאטרון: הוא מעמיד כל סצינה בחריפות דרמטית יעילה, אך הסצינות אינן מתחברות ליצירה שיש בה גם עומק. אמירותיו לפיכך נדמות קלות מדי, ומי שנופלים קורבנות עיקריים למכשלה הזאת הם שני גיבוריו של הסרט: פרנק (ליאונרדו דיקפריו) ואייפריל (קייט וינסלט) וילר, הורים לשניים, שמתגוררים בבית מטופח אך חסר כל אישיות בפרוור במדינת קונטיקט.

קייט וינסלט וליאונרדו דיקפריו, "חלון פנורמי". בזכות כישרונם, השחקנים לעתים נחלצים מהמצוקה

אחד הנושאים העיקריים העולים מספרו של ייטס, ומנדס מחמיץ אותן לחלוטין, הוא הפער בין האופן שבו פרנק ואייפריל רואים את עצמם ואיך הם באמת. כאשר הם נפגשים, פרנק זה עתה השתחרר משירותו הצבאי בזמן מלחמת העולם השנייה - עובדה שהסרט מזכיר אך אינו מפתח - וכעת, כמו רבים מהחיילים המשוחררים הוא רוצה לחיות את החיים במלואם על פי איזו פנטסיה רומנטית שהוא נושא במוחו. הוא רוצה "למצוא את עצמו", אותו ביטוי אהוב כל כך על האמריקאים, ששטף את העולם כולו, אבל אין לו מושג באיזה כיוון לחפש.

אייפריל רוצה להיות שחקנית, אך הצרה היא שאין לה כישרון (ופרנק אומר לה את זה בישירות ברוטלית סמוך לתחילת הסרט). שניהם רוצים להיות "אנשים מעניינים" ושונים מסביבתם - זה מה שמאחד ביניהם; אך לשניהם אין היכולת להיות מה שהם היו רוצים, כי הם לא אנשים מעניינים או בעלי כישרון מיוחד. הם בעצם כמו כולם, והטרגדיה שלהם נובעת מאי יכולת וחוסר נכונות להכיר בכך. הם מוצאים את עצמם לכודים בסברביה: הוא עובד בחברה שבה אביו עבד בזמנו (ואין דבר מייאש יותר מבן שהולך בעקבות אביו למקום שגם האב כנראה שנא); היא עובדת בבית כשאותו מבט של חוסר סיפוק נעוץ על פניה מבוקר עד ערב.

ייטס, בספרו, מנתח את התופעה הזאת לעומק; סרטם של האיית ומנדס מזכיר אותה, אך עושה ברפרוף שטחי בלבד. מה מאחד בין פרנק לאייפריל בסרט? מדוע הם נישאו? כי פעם פרנק גרם לאייפריל לצחוק, אומרת אייפריל. הם במשבר כי פרנק כבר אינו מצחיק אותה. זה מסוג הההסברים למשברים בחיי הנישואים שמיוחדים לרוב לסרטי טלוויזיה מהסוג הבנאלי במיוחד.

אבל מה שמעניין את מנדס בסרטו החדש הוא לנסות להסביר את פרנק ואייפריל, אלא להזין את הממד המזוכיסטי של הסרט; להוכיח שוב ושוב, פעם אחר פעם, שהנישואים הם מדבר צחיח, הפרוורים הם מציאות אנושית ריקה מתוכן וכך הלאה. הוא כנראה חושב שאנשים נהנים לשמוע את זה; שזה נותן להם רגשה שהם צופים ב"יצירת אמנות רצינית".

את הניתוח המדויק ביותר של המצב שבו פרנק ואייפריל נתונים שמים האיית ומנדס בפי הדמות החריגה ביותר בסרט: ג'ון (מייקל שאנון), בנה חולה הנפש של הלן (קתי בייטס), אחת השכנות שלהם, שהיא מסוג הקריקטורות של נשות הפרוורים שגיבורת הסרט "אמא סדרתית" של ג'ון ווטרס היתה מחסלת בשמחה מרובה. הצגתו של חולה הנפש כדמות היחידה שמשוחררת מאשליות ורואה את מצב העניינים נכוחה אף היא קלישאה, והיא מעידה עד כמה סרטו של מנדס כושל ברוב פרשות הדרכים העלילתיות החשובות ביותר שלו.

אין פירושו של דבר ש"חלון פנורמי" הוא סרט שלא מעניין לצפות בו; להיפך אפילו. דווקא בגלל מגבלותיו מעניק הסרט - שהיה הפקתם המשותפת האחרונה של הבמאים סידני פולאק ואנתוני מינגלה, ששניהם מתו השנה - לצופים חוויה אינטנסיווית שמורכבת כמעט אך ורק משיאים דרמטיים ואמירות פשוטות אמנם אך רבות עוצמה. לחוויה זו אחראים במידה לא מעטה שני כוכבי הסרט, וינסלט ודיקפריו, שאמנם הולכים לאיבוד בנתיביו הרעיוניים והרגשיים, אך כישרונם לעתים גואל אותם מהמצוקה שבה הם נתונים.

מצב רוח רע תמידי

תפקידה של קייט וינסלט קל למדי; היא צריכה כמעט אך ורק להפגין מצב רוח רע לאורך הסרט כולו. תפקידו של ליאונרדו דיקפריו מסובך יותר: הוא מגלם גבר חלש, שבוגד באשתו כבר בתחילת הסרט (עם אחת העובדות במשרדו, שאותה מגלמת זואי קאזאן, נכדתו של הבמאי איליה קאזאן), ואין לו תעצומות הנפש להבין מה מטריד אותו ולהתמודד עם הבעיות האלה; במקום זאת הוא עוטה על פניו איזשהו מבט תמידי של אירוניה, שמכיוון שהוא עצמו חלול, פועלת על ריק. דיקפריו משדר היטב את כל התחושות האלה; מבין כל השחקנים בני דורו, הוא הטוב ביותר, והוא מוכיח זאת פעם נוספת בסרטו של מנדס.

מה שחסר לדמות, וזו תכונה שאולי לדיקפריו, עם פניו הטובות, קשה לשדר, הוא זדוניות ומידה מסוימת של ריקבון. לו הן היו קיימות בדמותו של פרנק, כפי שדיקפריו מגלם אותה, ייתכן שהתוצאה כולה היתה עשירה יותר.

"חלון פנורמי". בימוי: סם מנדס; תסריט: ג'סטין האיית, על פי ספרו של ריצ'רד ייטס; צילום: רוג'ר דיקינס; מוסיקה: תומאס ניומן; שחקנים: ליאונרדו דיקפריו, קייט וינסלט, מייקל שאנון, קתי בייטס, דייוויד הארבור, קתרין האן, דילן בייקר, זואי קאזאן