פשוט, מורכב, נפלא

יום חמישי 25 בספטמבר 2008 05:32 מאת: אורי קליין

אורי קליין על פרספוליס, שמצליח לשלב את מכלול הנושאים שבהם הוא עוסק ליחידה עלילתית מגובשת, מבלי שהתוצאה תחטא בדידקטיות או בצדקנות

המחמאה הגדולה ביותר שאני יכול לחלוק ל"פרספוליס", הגרסה הקולנועית של הרומנים הגרפיים של מרג'ן סאטראפי, היא שבזמן הצפייה בו שכחתי שאני צופה בסרט מצויר. לגבי, גם הצפייה בסרטי האנימציה הטובים ביותר היא סוג של מאמץ; לעולם כנראה אעדיף סרטים שמופיעות בהם דמויות בשר ודם. אבל לאחרונה הוצגו שתי יצירות קולנועיות מצוירות כה מרשימות (קודם "ואלס עם באשיר" וכעת "פרספוליס"), שאני מצהיר זאת במידה של היסוס.

מובן שבזמן הצפייה ב"פרספוליס", שסאטראפי ביימה יחד עם אמן הקומיקס וינסן פארונו, לא שכחתי באמת שאני צופה בסרט מצויר. אי אפשר לנתק את ההצלחה של "פרספוליס" מהיותו מלאכת מחשבת של אנימציה המשלבת בין פשטות לתחכום. אבל הסרט גם כה עשיר מבחינה דרמטית ורגשית, אידיאולוגית ואנושית, שבזמן הצפייה בו, כמו בכל סרט טוב אחר, מצויר או לא, נגרפים לתוך העולם שבו כאילו היה זה העולם היחיד הקיים.

כמו סגנון הציור שמאפיין את הרומנים הגרפיים של סאטראפי וכעת את הסרט שהופק על בסיסם, מעניק "פרספוליס" לצופים חוויה שהיא בו בזמן פשוטה ומורכבת. במישור המיידי של הסרט מזדהים עם הגיבורה שלו ונענים להיבטים המלודרמטיים של סיפורה. במישור הנוסף נענים לאופן שבו סאטראפי ופארונו מציגים את סיפורה של הגיבורה; לשילוב המתוחכם בין אמצעי ביטוי נרטיוויים, צורניים וסגנוניים רבים ומגוונים, שמבליטים את היותו של "פרספוליס" יצירה המציגה ראיית עולם פוליטית, אנושית ואמנותית עשירה ומורכבת.

ואלס עם מרג'ן

עלילת הסרט, שמתבססת על יסודות אוטוביוגרפיים, מציגה את סיפורה של מרג'ן, שנולדה באיראן ב-1969 למשפחה בורגנית אמידה. הוריה הליברליים מייחלים להפלת משטרו המושחת של השאה, אולם כאשר המהפכה מתרחשת, ושלטונו של חומייני תופס את זה שקדם לו, האכזבה גדולה והפחד רב עוד יותר. דודה של מרג'ן נאסר ומוצא להורג, והילדה, אנרכיסטית בהתהוות, נוטה להסתבך בצרות ועלולה להילכד בידי משמרות המהפכה - בין השאר מפני שהיא קונה קלטות של מוסיקת רוק, שנמכרות בהסתר ברחובות טהרן, ומתחת לגלימה המסורתית שלה לובשת חולצת טריקו ועליה דיוקנו של מייקל ג'קסון. הוריה מחליטים איפוא לשלוח את הנערה בת ה-14 לווינה, היכן שמתגוררת חברה טובה של אמה. את שליחתה של הילדה לגלות מעודדת גם סבתה הדעתנית והנון-קונפורמיסטית, שהיא אחת הדמויות המשפיעות ביותר על חייה הצעירים; היא הדגם שעל פיו תתפתח אישיותה של מרג'ן עצמה.

"פרספוליס". מלאכת מחשבת

הגלות אינה מיטיבה עם מרג'ן. החיים בכרך האירופי מעניקים לה אמנם חופש שלא היה לה במולדתה, אך הוא מלווה בתחושה של אין אונים ותלישות. בווינה היא מתוודעת לאדישותו של המערב ולגזענות המאפיינת אותו. היא מגלה את מיניותה ונפגעת מגבר בוגדני. היא מתנסה בסגנונות חיים אלטרנטיוויים, אך אלה מאכזבים אותה. ברגעי השפל של שהותה שם היא חיה ומוכרת סמים ברחובות וכמעט מתה מברונכיטיס. היא מחליטה שעדיף לה לעטות רעלה ולחזור הביתה. אך גם השיבה הביתה אינה מיטיבה עמה. חלקו האחרון של הסרט מתאר את מה שקורה לאשה צעירה, עדיין לא בת 20, שכבר אינה שייכת לשום מקום.

אחד ההישגים העיקריים של "פרספוליס" נעוץ באופן שבו צמד יוצריו מצליח לשלב את המכלול הרב של הנושאים שבהם הוא עוסק ליחידה עלילתית מגובשת אחת, מבלי שנושא אחד ישתלט על האחרים ומבלי שהתוצאה תחטא בדידקטיות או בצדקנות. אפשר לתאר את הסרט כעוסק בהתבגרות נשית במציאות פטריארכלית; כיצירה המצטרפת לגל הסרטים שהופקו באחרונה העוסקים בהגירה, גלות ותלישות אישית ולאומית; וכסרט העוסק בעימות שבין פנאטיות לחופש. "פרספוליס" הוא כל הנושאים האלה גם יחד, ומכיוון שהוא מאחד ביניהם במיומנות כה רבה, הוא גם הרבה יותר מסך צירופם.

סאטראפי ופארונו גם מצליחים לארוג את הסיפור הפרטי בתוך ההיסטוריה הלאומית הסובבת אותו ולשלב באופן ייחודי בין עבר לזיכרון. כמה מהסצינות המרשימות ביותר בסרט מתארות את המתרחש בזמן מלחמת איראן-עיראק (ובגלל סמיכות הקרנתם של שני הסרטים, ולמרות ההבדלים הסגנוניים ביניהם, אלה השתלבו בתודעתי עם כמה מסצינות המלחמה החזקות ביותר המופיעות ב"ואלס עם באשיר").

אגדה שבין חלום לסיוט

רובו של הסרט מצויר בשחור, לבן ואפור בסגנון המזכיר ציורי ילדים או ציורים המתלווים לספרי ילדים (רק המסגרת העלילתית של הסרט, שמתרחשת בשדה התעופה אורלי שבפאריס, מצוירת בצבעים). בתוך המגבלה לכאורה הזאת עושים סאטראפי ופארונו נפלאות סגנוניות שמעידות על חופש יצירה מוחלט.

צריך להשאיר את העיניים פעורות לאורך כל זמן הצפייה ב"פרספוליס" כדי לא להחמיץ את ההברקות החזותיות הרבות שהסרט גדוש בהן; לעקוב אחר האופן האלגנטי והשנון שבו הוא עובר ממה שאפשר לתאר כריאליזם לפנטסיה, המקנה לקטעים רבים בסרט נפח של אגדה לילדים שנעה בין חלום לסיוט, והדרך רבת החן שבה הסרט משלב התייחסויות לתולדות הציור ולתולדות הקולנוע מאז ימיו הראשונים דרך כמה מתחנותיו הצורניות המרכזיות.

הישג נוסף של הסרט הוא האופן שבו הוא משלב בין קדרות להומור, כך שאף לא לרגע אחד לא מעיקה עליו תחושה של חשיבות עצמית יתרה. "פרספוליס" מעניק לצופים בו חוויה קולנועית ייחודית שהיא בו בזמן גם חוויה קולנועית ישירה ובלתי אמצעית. מתוך סיפורה הפרטי של מרג'ן סאטראפי בראו סאטראפי ופארונו יצירה שחובקת עולם ומנציחה את מצבו ברגע המסוים הזה. כדאי להיענות לחיבוק הזה.

"פרספוליס". בימוי: מרג'ן סאטראפי ווינסן פארונו, על פי ספריה של סאטראפי; מוסיקה: אוליווייה ברנה