סקס וגיל המעבר

יום שלישי 03 ביוני 2008 00:25 מאת: דניאל פאיקוב, עכבר און-ליין

"סקס והעיר הגדולה" הוא שטחי ורדוד - וזה מצויין, אבל הוא גם בינוני ולא מספק - שזו כבר בעיה אחרת

קארי בראדשו לא מבינה כלום. בגרסה הטלוויזיונית של "סקס והעיר הגדולה", היא הבינה לפרקים, אך בגרסה הקולנועית משהו מטריד קרה. אפילו קריינות הרקע המיתולוגית של קארי – בה היא השכילה להסביר ולנמק ולנתח כל פיפס קטן בחייה שלה, של חברותיה ושל האנושות כולה - הצטמצמה פלאים. היא לא מבינה כלום והיא מבינה שהיא לא מבינה כלום.

ארבע שנים עברו מאז סיומה של הסדרה ב-2004, עשר שנים מאז תחילתה ב-1998. הרבה השתנה ועוד יותר נשאר כשהיה. שרלוט עדיין נשואה באושר מוחלט להארי השמן והקירח. מירנדה עדיין נשואה באושר חלקי לסטיב הילדותי והמעצבן. סמנתה עדיין חיה את החיים הטובים וסובלת מכל רגע וקארי עדיין רודפת אחרי ביג.

קשה להתייחס ל"סקס והעיר הגדולה" כאל סתם עוד סדרה. זה ז'אנר, זה מדיום, זו תופעה תרבותית. היא הצמיחה תעשייה שלמה המבוססת על הדימוי של אחוות הנשים הרווקות והעצמאיות. היא גידלה ורוממה כמה דורות של נשים, ואי אילו הומואים, ואולי כמה גברים סטרייטים בודדים. אם, כמו שהשמועה אומרת, בחורות אכן היו יושבות בבתי קפה ומזיינות בשכל גם לפני 1998, הן בוודאי עשו זאת בצורה שונה לחלוטין.

להבדיל מעיבודים אחרים, המעבר של "סקס" מהטלוויזיה לקולנוע הוא לא טריוויאלי. המסך הקטן הופך למסך גדול, פרק של ארבעים דקות צומח לפיצ'ר של שעתיים וחצי, והשחקניות לא נהיות צעירות יותר. גם לא הדמויות. גם לא הקהל. איזה סוג של סרט מייצרים השיקולים האלה? מתרפק ונוסטלגי, או חדשני ומפתיע?

או שניהם בו זמנית. מייקל פטריק קינג, אחד המוחות שמאחורי הסדרה, במיוחד בעונותיה האחרונות, כתב וביים את הסרט. הוא בחר בתמהיל של סגנונות ותכנים שלוקח אותנו למקומות בהם היינו עשרות פעמים בעבר - ולכמה שלא - והכל במקביל. יש בסרט הזה קומדיה ומלודרמה, שנינויות והומור פיפי-קקי, אסקפיזם ורצינות תהומית וקודרת. מצד אחד צילומים מרהיבים של דירות פאר ובגדי מעצבים, מצד שני אכזבה, דיכאון, הזדקנות וריבים פנימיים. האם זה עובד? רוב הזמן לא, אבל הניסוי מרתק ברמה השכלתנית. רק אל תצפו להנות.

הכותרת הבלתי רשמית של הסרט היא: גיל המעבר. אי שם בתחילת הסדרה, ארבעת המופלאות חיו בגיל שלושים את הפנטזיה של כל בת עשרים. עכשיו הן בנות ארבעים (חמישים במקרה של סמנתה) והפנטזיה קצת התפספסה להן. מה עושה אישה שעברה את תאריך התפוגה שלה? לפני כמה חודשים, סרטה של איימי הקרלינג "אף פעם לא אהיה שלך" דן בשאלה הזו בצורה אינטליגנטית ומצחיקה. "סקס והעיר הגדולה" אינו אינטליגנטי באותה מידה ואינו מצחיק בשום קנה מידה.

את המעט שיש לו להגיד על גיל המעבר, הסרט אומר באמצעות העברת שרביט די עילגת לדור הצעיר, אותו מייצגת ג'ניפר האדסון בתפקיד העוזרת האישית החדשה של קארי. זהו תפקידה הראשון של האדסון מאז זכייתה באוסקר על "נערות החלומות", והיא מגישה הופעה חמה, אנושית ודי מקסימה. ארבעת הכוכבות מקסימות פחות, בעיקר בגלל התסריט הבעייתי. סמנתה (קים קטראל) אמורה לקבל נופך ריאליסטי ומצליחה בעיקר לאבד אמינות. מירנדה (סינתיה ניקסון) חדה כתער, אך נאלצת משום מה להתנהג כמו מפגרת לאורך מרבית העלילה. קארי מעצבנת כתמיד ומשחקה המוגזם של שרה ג'סיקה פרקר צורם על המסך הגדול. דווקא שרלוט (קריסטין דיוויס), שהייתה עד כה הדמות הפחות מעניינת מבין הארבע, מגלה שלווה פנימית עמוקה שהולמת אותה הרבה יותר מהאחרות.

"סקס והעיר הגדולה" הוא סרט טראשי, שטחי ומרוכז בעצמו. אבל זה גם מה שהוא אמור להיות. מה שהוא לא אמור להיות זה בינוני ובלתי מספק. במונחים של הסדרה, זהו סרט באורך של עונה שלמה אך עם כמות הבשר של פרק אחד.