הרבה חן, מעט נפח
יום שני 23 ביולי 2007 00:00 מאת: דניאל פאיקוב, עכבר העיר און ליין
"עניין של שם", המציג את הודו על פני שלושה עשורים, הוא סרט של אווירה, מראות וקולות. אבל כסיפור אנושי - אינו מספק את הסחורה
הודו, הודים וקשייהם של המהגרים באנגליה וארה"ב היו עד לא מזמן נושא פופולארי בקולנוע המערבי. האופנה התחילה בסוף שנות התשעים ושרדה בקושי חצי עשור, מ"מזרח הוא מזרח" ועד "שחקי אותה כמו בקהאם" לערך. “עניין של שם" מצטרף לחגיגה באיחור – ספרה של ג'ומפה להירי שעליו הוא מבוסס יצא לאור לפני שלוש שנים בלבד. אין לו שום דבר חדש להגיד שאינו נאמר בסרטים הקודמים, אבל הוא אומר את אותם הדברים שוב וביתר תקיפות.
אשימה (הכוכבת הבוליוודית טאבו) ואשוק (אירפאן חאן) נפגשים בכלכותא של שנות השבעים. אשוק היגר לאמריקה מספר שנים קודם לכן, והוא חוזר למולדת הקודמת כדי למצוא כלה אותה יוכל לייצא למולדת החדשה. אשימה מתקשה להסתגל לחיים במערב והסרט משכיל לתאר את הלם התרבות שלה בתבונה ורגישות. אבל במהרה העלילה קופצת מספר שנים קדימה, ואז שוב, ושוב. בני הזוג מולידים שני ילדים ומנסים להחדיר בהם ערכים מסורתיים במדינה הזרה, אבל גם להשאיר אותם פתוחים לתרבות המקומית. הבכור מבין השניים, גוגול (קאל פן, “הרולד וקומר משתוללים באמריקה"), מנסה להתרחק מהוריו וחווה משבר זהות. האם הוא הודי או אמריקאי? מהו מקומה של התרבות ההודית בחייו?
העניין שבכותרת הוא שמו של גוגול, לו קורא אביו על שם הסופר הרוסי. משפחתו מעניקה לו שם נוסף, בעל מצלול מערבי יותר, שאמור להקל על חבריו המקומיים וכך גוגול מוצא עצמו תקוע בין שתי זהויות, שתי תרבויות, שתי דרכי חיים. אבל ריבוי השמות נראה כמטאפורה גסה מדי, מן תחבולה ספרותית שנראית מודבקת בגירסה הקולנועית. משבר הזהות של דור שני למהגרים מקבל בסרט גם מימד ספציפי וגם אוניברסלי, אבל הבמאית מירה נאיר (“מיסיסיפי מאסלה", “חתונת מונסון") חוזרת אליו שוב ושוב ללא שינוי או גיוון, והורסת את האפקט.
עלילתו של "עניין של שם" קשה לסיכום. היא מדלגת על פני כמעט שלושה עשורים, הפוקוס עובר מדור האבות לדור הבנים, דמויות הולכות, חוזרות ונעלמות שוב. הכוונה היא ליצור מעין אפוס אינטימי, חיה שקיימת בטבע אך לא בדיוק מתממשת ב"עניין של שם". צמצום ספר בן 300 עמודים לסרט בן שעתיים יוצר חוויה מקוטעת ולא מספקת. הדמויות בעלות פוטנציאל אך הקפיצות בזמן מונעות מהן להתפתח. התוצאה היא סרט עם הרבה חן ומעט נפח.
קאל פן, שמופיע כאן בתפקיד דרמטי ראשון אחרי שורה של קומדיות טפשיות, מפתיע לטובה אבל מתקשה לסחוב את הסרט על כתפיו. חאן וטאבו מקבלים דמויות מגובשות יותר וסיפור האהבה ביניהם משכנע ומרגש. זולייקה רובינסון (“רומא") מגיחה לקראת סוף הסרט כאינטרס רומנטי של גוגול ומחדירה אל הסרט כמות מכובדת של אנרגיה וסקס אפיל.
אבל הכוכב האמיתי של הסרט הוא הצלם הוותיק פרדריק אלמס. אלמס צילם כמה מסרטיו הטובים ביותר של דיוויד לינץ' ועבד לאחרונה על "הענק" ו"פרחים שבורים". ב"עניין של שם" הצילומים שלו ריאליסטיים אך מסוגננים, יוצרים תחושה חזקה של זמן ומקום, וממחישים את הקונטרסטים בין הודו לארה"ב בצורה חכמה ומדוייקת. כל השאר – העלילה, הדמויות - די נשארים ברקע ומתפוגגים מהזכרון מיד לאחר כתוביות הסיום. זהו סרט של אווירה, של מראות וקולות וטקסטורות. כסיפור אנושי, “עניין של שם" אינו מספק את הסחורה.