אחד הדברים התמוהים שיצא לי לראות לאחרונה הוא פרצופה המשופץ של מג ראיין. השחקנית בת ה-45 עברה לפני מספר שנים סדרת ניתוחים פלסטיים אינטנסיבית והיא נראית כעת כמו פרודיה של עצמה. התופעה התמוהה השניה היא ז'אנר סרטי "בני עשרים ומשהו והצרות הבנאליות שלהם: "גרדן סטייט", "אליזבטאון", "הנשיקה האחרונה", כל מיני כאלה.

לכאורה אני אמור להיות מסוגל לקחת את הסרטים האלה ברצינות. כמה מחבריי הטובים הם בני עשרים ומשהו ויש להם צרות בנאליות. ועדיין, סרטים אלה אינם מאפשרים הזדהות אמיתית. הם לא מפגינים שום קשר למציאות כפי שאני מכיר אותה. לעיתים נוצר הרושם כאילו יד אדם לא נגעה בהם, כאילו הם נוצרו במפעל, מחלקי חילוף של סרטים קודמים. "לך תבין נשים" הוא עוד אחד בסדרה הארוכה הזו.

בן העשרים ומשהו התורן הוא קארטר ווב (אדם ברודי, "The O.C"), וכבר בסצינה הראשונה הוא נזרק על ידי החברה שלו. הפרידה לא באה לו טוב, וקארטר מחליט להתמודד איתה בצורה הכי הגיונית שהוא רק יכול. הוא עוזב הכל ונוסע מלוס אנג'לס לעיירה קטנה במישיגן כדי לגור עם סבתו הקשישה (אולימפיה דוקאקיס הקשישה, "מוכת ירח"). במישיגן הוא מגלה לא רק את משמעות הקיום אלא גם דברים פרקטיים יותר. כמו משפחת הארדוויק ובעיקר האמא שרה (מג ראיין) והבת לוסי (קריסטן סטוארט, "זאתורה").

שמו המקורי של הסרט הוא "בארץ הנשים", ואכן מככבות בו נציגות רבות של המין היפה. פרט לדוקאקיס, ריאן וסטוארט, מופיעות גם האקסית של קארטר, אמו (ג'ובת ויליאמס בתפקיד אורח) ואחותה הקטנה של לוסי. כולן יותר מעניינות מקארטר עצמו. מעולם לא חזיתי באדם ברודי בטלוויזיה אבל הוא הרשים אותי בקולנוע, ובמיוחד בתפקיד הקטן והמבריק שלו ב"תודה שעישנתם". ב"לך תבין נשים" הוא, איך לומר, קצת פרווה. הדמות נכתבה כשטוחה והמשחק של ברודי לא מרים אותה לשום גבהים חדשים. 

הנשים דווקא אנושיות יותר ובעלות פוטנציאל רב יותר אבל המיקוד אינו עליהן. דוקאקיס מקבלת דמות סיטקומית - הזקנה בעלת הפה המלוכלך - ומחפה על חסרונות התסריט עם משחק חינני ומדוייק. ראיין, שחוזרת לקולנוע אחרי הפוגה של שלוש שנים, נכנסת לראשונה לתפקיד "האמא של" והופכת אותו לשלה. סטוארט מגלה ניצוצות של כישרון לא קטן.

נוכחותו של הגבר תמוהה ומיותרת. מה הוא בעצם עושה בארץ הנשים? לקראת אמצע הסרט מקבלים את התשובה: הוא שם כדי לעזור. הנשים מתחבטות, והגבר מספק פתרונות. הנשים פגומות, ואילו הגבר מושלם. היחסים בין קארטר לבין שרה ולוסי הם יחסי מורה-תלמיד. הוא מקבל את ההזדמנות לבעול את שתיהן, ובשני המקרים מסרב בנימוס. הוא רגיש מדי, הוא מעל לכל זה.

אפשר לראות את "לך תבין נשים" כמעין גירסה סטרילית של "הרולד ומוד" ו"הבוגר", רק בלי החיספוס, ובלי הפינות החדות. הסרט רך מדי, טלוויזיוני מדי, הרגשות נקיים מדי. גם כשהדמויות נאלצות להתמודד עם מחלה ומוות, הכל נשאר בגדר קלישאה בטוחה ולא מחייבת. הבמאי-תסריטאי ג'ון קסדן, בנו של לורנס ("תייר מזדמן") ואחיו של ג'ייק ("אפקט זירו"), עשה סרט ראשון אופייני לילד הוליוודי - נאיבי, אופטימי ולגמרי מיותר.

עוד באתר:

תכירו - אוייב הנפש של הסלבריטאים

פשוט, טעים ולא יקר - לכו לאכול בג'וצה