הבדיחה הלא מצחיקה של אלק בולדווין

יום רביעי 28 בפברואר 2007 08:53 מאת: דניאל פאיקוב, עכבר און ליין

למרות ש"לרוץ עם מספריים", על משפחה הזויה ולא מתפקדת, מבוסס על ספר נהדר - התוצאה היא סרט מוזר, חסר פואנטה ועמוס בפרובוקציות זולות

השנה היא 1978 ואוגוסטן בורוז בן ה-14 (ג'וזף קרוס, "גיבורי הדגל") הוא בן למשפחה אמידה אך מתפרקת. אביו (אלק בלדווין, "השתולים") הוא אלכוהוליסט ונשוי לעבודתו, אמו (אנט בנינג, "אמריקן ביוטי") היא משוררת חובבת ונשואה לאוסף הנברוזות שלה. השניים נפרדים ושולחים את אוגוסטן לחיות עם משפחתו של הפסיכיאטר השכונתי. המשפחה מכילה, בין השאר, את הבת הבוגרת הופ (גווינת פאלטרו, "שייקספיר מאוהב") שמתעללת בבעלי חיים, הבת הצעירה נטלי (אוון רייצ'ל ווד, "שלוש עשרה") שמתעללת בבני אדם, ואת הבן המאומץ ניל (ג'וזף פיינס, שייקספיר מאוהב"), גבר בן 33 שמקיים יחסי מין עם אוגוסטן כבר בפגישתם הראשונה.

"לרוץ עם מספריים" מבוסס על ספר, והספר הוא אוטוביוגרפי. לא קראתי את הספר אבל קראתי על הספר, והבנתי שהוא אמור להיות מצחיק ומרגש. הסרט מצחיק לעיתים רחוקות בלבד, לא מרגש לרגע ואין בו אף לא דמות אחת שהצלחתי לזהות בה טיפה של אנושיות. כמעט שלושה עשורים אחרי האירועים המתוארים ב"לרוץ", אוגוסטן בורוז הוא סופר מפורסם והוא מופיע בתפקיד עצמו בפריימים האחרונים של הסרט. אך הפלא ופלא, כל הדמויות עדיין נשארות בגדר קריקטורות וגם תכסיס זה לא מגדיל את אמינותן במידה ניכרת.

למרות ההתבססות על מקור ספרותי, הסרט שייך באופן מוחלט לז'אנר הקולנועי של סרטי ההתבגרות האקסצנטריים. כל כך מוחלט שהוא לא טורח להוסיף או לחדש ובמקום זאת שואל את רוב רעיונותיו מסרטים קודמים: שליש "איגבי", שליש "כמעט מפורסמים", שליש "משפחת טננבאום". אבל בעוד סרטים אלה הכילו, אם לא ריאליזם במובן המקובל של המילה, רגעים רבים של אמת רגשית, "לרוץ" מייצר בעיקר רגעים של התנשאות ופרובוקציות זולות.

שחקנים רבים וטובים משתתפים בפרויקט הזה, וחלקם עושים עבודה מצויינת. אנט בנינג הייתה מועמדת לגלובוס הזהב, אבל הופעתה היא בסך הכל וריאציה על האמא המפלצתית שלה מ"אמריקן ביוטי". בראיין קוקס לעומת זאת גונב את ההצגה בתפקיד הפסיכיאטר, אלק בלדווין מתעלה על סטריאוטיפ האבא הקר והמרוחק, ואוון רייצ'ל ווד מוכיחה שוב שהיא השחקנית המוכשרת ביותר של דורה. אפילו לג'וזף פיינס יש כמה סצינות אפקטיביות וגם ג'יל קלייבורג הוותיקה הוצאה מהנפטלין ונותנת הופעה כמעט מרגשת. אבל יוצר הסרט, ראיין מרפי ("ניפ/טאק"), לא ממש יודע איך לעצב את חומר הגלם המשובח הזה לכדי יצירה קוהרנטית. בתור תסריטאי הוא כתב תסריט אפיזודי וחסר צורה, בתור במאי הוא לא מוצא את הטון הנכון עבורו.

אם לא הבנתם עד עכשיו, "לרוץ עם מספריים" הוא סרט מוזר. המפגש עם משפחת פינץ' אולי מהווה את הציר המרכזי של העלילה, אבל המוזרויות מתחילות עוד לפני ולא נפסקות במשך שעתיים. האם יש להן הצדקה? תכלית? פואנטה? לא שידוע לי. כל הסרט הוא כמו בדיחה פרטית שאינה מצחיקה גם אם מבינים אותה.